וירא.. כי טוב | תשרי תשפ"ב עש"ק פרשת בראשית
הקב"ה בורא את העולם בשישה ימים, בכל יום , בסיום מלאכתו- מתבונן הקב"ה בבריאתו ואומר "כי טוב"
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים...וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". (בראשית א', א', י')
לכאורה היינו מצפים שכאשר מלאכת הבריאה תסתיים תהיה איזו קריאת התפאלות, "וירא כי העולם מדהים" או "מושלם" או לכל הפחות "וירא כי העולם יפה" אלא כתוב "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א', ל"א)
ההתייחסות היא לעשייה.
חשוב שנדע לעצור, להתבונן בכל שלב, בכל התקדמות בחיים ונאמר כמה טוב התקדמתי... שנדע להעריך את הצעדים, את העשייה ולא את התוצאה.
השאלה איך מחנכים ילדים להעריך את העשייה וההתקדמות האיטית בדור שהכל אינסטנט והישגי, איך אפשר ללמוד לאהוב את התהליך?!
כאשר אנו ההורים נלמד להתבונן ולהעריך את העשייה של ילדינו ולא נתבונן רק בתוצר, הם יבינו שכדי להגיע לתוצאה יש תהליך... למשל כאשר ילד מביא הביתה מבחן שהציון שלו 93 יש אפשרות לומר, "אהה איזה יופי, ציון מצוין" ויש אפשרות לומר "אני רואה שידעת לענות יפה על שאלה 5, רואים את ההשקעה שלך ואני גאה בה". קל וחומר עם הציון הוא 63, אפשר לומר לו "מה הציון הזה?! תיגש למבחן חוזר בבקשה!" ויש אפשרות להתייחס לחלק שהוא ידע "אני רואה שידעת לענות יפה על שאלה 5", נשדר שאנו מעריכים כל השקעה קטנה, כל צעד שהם עושים, נראה להם את הסיפוק מהעשיה בלי לחפש תוצאות גדולות וראוותניות אלא הצלחות קטנות.
כנ"ל כאשר ילד מראה לנו ציור יפה שעשה בגן, נתייחס לציור עצמו "אני רואה שצבעת את הבית בירוק, אתה ממש משקיע בצביעה" או "רואים שהשתדלת לא לצאת מהקווים, יש לך הרבה סבלנות" ולא "מהמם חיים שלי" או " איזה יופי, מקסים... פעם הבאב תצבע את הגג באדום, בסדר?!"... שאז שוב מלמדים אותם להסתכל על התוצר...
זה מצריך מאיתנו עוד חצי דקה של התבוננות, והרבה יחס והערכה...
לילד אין את הדרך ללמוד להעריך את עצמו ואת העשייה שלו, הדרך היחידה שלו ללמוד זאת זה דרך ההערכה שלנו אליו ואל מאמציו.
הבה נעזור להם להתבונן במלאכתם להעריך את עצמם ופועלם כדי שבסוף יוכלו לומר בקול גדול "והנה טוב מאוד".
מ.. אל.. | חשון תשפ"ב עש"ק פרשת לך-לך
הקב"ה מצווה את אברהם אבינו לך לך מארצך- ללכת ממולדתו אל מקום אחר, לארץ שיראה לו בהמשך הדרך. "וַיֹּאמֶר ה' .. לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ ... אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". (בראשית י"ב, א') הבה נבחין בין ללכת "מבית אביך" ל-ללכת "אל הארץ ..."
האם קיים הבדל בין המשפטים הבאים: "צא מהכיתה" ל- "גש למנהל"? לכאורה זה אותה תגובה להתנהגות בלתי הולמת של תלמיד.
למעשה, למרות שעל פניו תלמיד יעדיף לצאת מהכיתה מאשר לגשת למנהל - בחוויה הפנימית שלו כאשר המורה הוציא אותו מהכיתה הוא קיבל שדר של "אתה פסול, לא מוצלח, אני לא יכול איתך". הרגש הפנימי אחרי ה-"התלהבות" המדומה של הילד מהיציאה מהשיעור הוא עלבון גדול והרגשת כשלון וחוסר שייכות.
לעומת זאת, כאשר שולחים תלמיד למנהל יתכן שיפחד וירגיש לא בנוח אך בעומק החוויה האישית הוא מקבל מסר שהמעשה שעשה אינו ראוי ולאו דווקא הוא עצמו (כמובן תלוי במילים הנוספות שנאמרות) המסר כאן הוא לך לתקן את המעשה שלך וחזור הנה, המקום שלך כאן. זה לא שיש כאן עידוד לשלוח תלמידים להנהלה אלא הדוגמא באה להמחיש את ההבדל בין הוצאת ילד מהכיתה או מהבית וכו' לבין שליחתו למקום מסוים.
כאשר הולכים ממקום מסוים- יש כאן משמעות של ניתוק כלשהו ורצון לריחוק בין המקום לאדם, ואילו כשפונים אל מקום מסוים - ההליכה היא לצורך מטרה מסוימת ואין משמעות לריחוק מהמקום הקודם.
כאשר יש צורך להוציא ילד מהבית אל ישיבה או פנימייה או אפילו לכמה ימים אצל סבתא, חשוב מאוד שנבהיר לילד שהוא יוצא "אל" הישיבה, "אל" סבתא - יש מטרה, זה לטובתו ולא כדי להוציא אותו מ-הבית כדי שסופסוף יהיה כאן שקט או כי קשה לשים לו גבולות.
גם כאשר ילד מבקש לרדת לשחק עם חברים, במקום לומר "צא כבר מהבית, תראה איזה בלגן אתה עושה" נאמר לו "רד לשחק עם החברים". לכאורה זו אותה פעולה, אך המשמעות שונה. כאשר ילד יוצא מהבית בהרגשה שהוציאו אותו, בחוויה שלו הוא חש חוסר שייכות וניתוק עד כדי ניקור והרגשה של דחייה - מה שישפיע על הביטחון העצמי שלו ועל המוטיבציה שלו לשמוע בקול הוריו.
קל וחומר כאשר מאיימים על ילד שיוציאו אותו לפנימייה כדי ששם "יעצבו" אותו... המסר הוא אתה כזה לא יוצלח שאני מעדיף לוותר עליך ולשלוח אותך למקום שיחנכו אותך... ואין כאן הכוונה שהפנימייה היא דבר פסול, אך כאשר קיים הצורך לכך, הילד צריך להרגיש שזה לצאת ל.. ולא לצאת מ...
כשנשדר שהיציאה מהבית היא לטובתו ובבחירתו כי אוהבים אותו, אז הריחוק הפיזי מהבית לא יהיה ניתוק וניקור, אלא קרקע פורייה לצמיחה ורענון.
וכולנו תפילה שיגדלו ויהיו ברכה.
מריבות בין אחים | חשון תשפ"ב עש"ק פרשת וירא
מה קורה כשאח מציק לאח אחר באופן שיטתי?
כאשר ישמעאל "הציק" ליצחק ובדרך אגב ניסה לפגוע בו,
שרה מתערבת ומבקשת להרחיק את ישמעאל מהבית ולגרשו יחד עם אימו הגר.
שרה נוקטת עמדה, מתגייסת כדי לעזור לבנה הקטן ומענישה את ישמעאל ביד קשה - בגירוש.
ישנם הרבה שיטות ואופנים להתמודד עם מריבות בין אחים, יש שאומרים להתעלם מהמריבות ויש המבקשים לעשות צדק, יש המענישים על כל ריב ויש שדואגים שהילדים יחזירו בכל הכח...
השאלה היא מה נכון לעשות?
שרה נקטה צד בחרה לשפוט ביניהם ולהעניש את הפוגע.
התוצאה: העצמת האיבה ביניהם וריחוק. אפשר לומר שזאת הייתה מטרתה של שרה, לא היה לה שום אינטרס שישארו בקשרים טובים, אלא להיפך...
עצם השיפוטיות ונקיטת צד היא זו שגורמת למתחים מיותרים. בדרך כלל לאחר כמה דקות הם ישלימו ביניהם וישכחו את המריבה, אך את השיפוט שלנו הם כנראה לא ישכחו, במיוחד הילד שיצא "אשם" במשפט. תחושת ה"חוסר צדק" שיחוש הילד היא זו שתגביר את הקנאה והתחרות ובמקרים קיצוניים גם שנאה.
האם יתכן לומר שהיה עדיף ששרה תשתוק ולא תומר דבר?! חלילה!
כאשר יש ילד הסובל באופן שיטתי מאח אחר או מכמה אחים אנחנו חייבים להגן עליו.
לא תמיד נכון יהיה לא להתערב, יש פעמים שאנחנו חייבים להתערב ולדאוג למי שצריך הגנה. יש ילדים שתמיד יוותרו או שתמיד יקחו מהם משחקים, תמיד יציקו להם וכו' חשוב שנדאג להם ולא נאפשר זאת. זה לא הזמן "אני לא מתערב/ת" אחנו נהיה חייבים להגן עליהם, להרים להם את הביטחון, אך יחד עם זאת עלינו לזכור שגם הילד ה"המציק" זקוק לנו, יש סיבה שהוא בחר לפעול בדרך הזו ועלינו לברר זאת יחד איתו ולעזור גם לו.
מלבד זאת, לא תמיד הילד ה"המסכן" תמים כמו שחושבים, יתכן שהוא בשקט "מדליק" את אחיו ועל הדרך מרוויח שכולם בצד שלו ואחיו שוב נענש... צריך להיזהר שלא ניפול למלכודת הזו ולא לתסכל עוד יותר את האח המתוסכל בלאו הכי.
נסכם, מריבות בין אחים הוא דבר טבעי, נשתדל ככל האפשר לא להתערב, אך במקרים בהם נראה הצקה חוזרת לילד מסויים או ריב שהופך למסוכן, ניכנס לתמונה אך בלי לשפוט או לנקוט עמדה. פשוט נדאג לשלומם. כמו למשל לקחת את ה"מכונית" שרבים עליה עד שיחליטו איך הם משחקים בצורה מאורגנת, או לומר לילד הוותרן- היום אתה לא מוותר וכו'.
והכי חשוב, כששוקטים הרוחות – זה הזמן לשיחה טובה עם כל ילד בנפרד על החוויות שלו מהמריבה ולהעניק להם כלים להתמודדות בשעת מריבה.
ולא לדאוג, מריבות בילדות אינן מעידות על סכסוכים עתידיים, בואו לא נהפוך אותם אנחנו לכאלה...
בחירה חופשית?! | חשון תשפ"ב עש"ק פרשת חיי שרה
אליעזר נשלח להביא כלה ליצחק. כאשר מבחין כי ה' הצליח דרכו, הוא פונה לבתואל ומבקש ממנו לקחת את רבקה לבן אדונו.
בתואל מסכים אך לפתע יש שינוי בעלילה, בתואל מת ולבן מנסה לעכב את רבקה שתמתין עד שתגדל מעט אך אליעזר מאיץ בו
ולבן מחליט לשאול את פי הנערה אם היא רוצה ללכת עם אליעזר עכשיו או בהמשך, ורבקה מחליטה ללכת עם אליעזר.
לבן נותן לרבקה אחותו הצעירה לקבל על עצמה החלטה גורלית שתשפיע לא רק עליה כעת אלא גם על חייה העתידיים,
כמובן שרבקה הצדקת בוחרת להידבק בצדיקים ומכוונת את צעדיה לבית יצחק.
אך כאן נעמוד על המשמעות של מתן בחירה לילדים. עד כמה כדאי לאפשר להם בחירה, האם שייך לתת לילדים לבחור בהחלטות כל כך הרות גורל?
צריך לזכור שעצם הבחירה חשובה מאוד בשביל ההתפתחות הרגשית של הילד ויכולת קבלת החלטות אך בד בבד צריך להבין שבתחומים רבים הילד אינו מסוגל לתפוס את ההשלכות של בחירותיו במיוחד לטווח הרחוק. יכולת תפיסת הזמן שלו לא מפותחת כמו מבוגר וזה יכול להשפיע על בחירתו שלא תמיד תהיה נכונה בעבורו. בנוסף, קשה מאוד לילד לקבל החלטה מול היצע גדול מידי של אפשרויות כגון איזה משחק לבחור בחנות, מבחר אלטרנטיבות הבחירה רק מעצימות את הבלבול. לכן מאוד כדאי לעודד בחירה אצל ילדים אך שהבחירה תהיה תחת הביקורת שלנו, תחת טווח האפשרויות שאנו נציב בפניהם וזה ימקד אותם. למשל: "תרצה ממרח שוקולד או קוטג'?" ולא "מה תרצה שנמרח לך בפרוסה?" ראשית, ההגבלה תעזור לו להיות ממוקד. שנית, הוא ירגיש שהוא זה שבחר והוא אחראי על בחירתו ויחד עם זאת עדיין ההורים נוכחים בבחירתו.
גם בקניית בגד, לפעמים ילד רוצה בגד שאינו בתקציב או שזה לא בדיוק בא עליו כמו שצריך או כל סיבה אחרת שנראית לעין, כאן נוכל לכוון אותו לבחור בלי לשלול את בחירתו. כמו למשל, הבגד הקודם יהיה לך יותר נח או הצבע של החולצה השנייה יותר מתאימה לך לפנים ועוד כהנה וכהנה... המטרה שבסוף הילד יצא בהרגשה שהוא בחר אך תחת הכוונתינו והאופציות שהצבנו בפניו (כמובן הכל תלוי בגיל).
עוד דרך - להציע בחירה טרם ביצוע מטלה, כמו: מתי תרצה להתקלח, בעוד 3 דקות או עוד 5 דקות? הרבה פעמים עצם הבחירה שלהם בתזמון הכניסה למקלחת מגייסת אותם לממש את בחירתם, וגם כאן ההרגשה היא שהם בחרו אבל בתוך מסגרת הכללים של ההורים.
נסכם: ישנם אופנים שונים בהם ניתן להרחיב את אזורי הבחירה של הילד אך יחד עם זאת עצם הגבלת הבחירה של הילד מאפשרת לו לבחור מבלי להתפזר, מגבירה לו את תחושת האחריות ומונעת בלבולים.
בחירה נעימה!
את הצדיק או את הרשע?! | כסלו תשפ"ב עש"ק פרשת תולדות
ליצחק ורבקה זוג תאומים - יעקב ועשיו. עשיו איש ציד - מגושם, גיבור, כולו אומר חומריות. ואילו יעקב איש תם יושב אוהלים - צדיק, עדין נפש אמיתי.
התורה מציינת כי "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" חז"ל לימדונו כי יצחק בסוף ימיו היה כבד ראיה, עשיו ניצל את העובדה והציג את עצמו כצדיק בפני אביו ועל כן אביו אהבו, ואילו רבקה שראתה את מעשיהם של ילדיה - אהבה את יעקב.
מעבר לעניין הטכני שיש כאן את מי אהב כל אחד, יש כאן יסוד גדול שאנו צריכים ללמוד. בכל אדם יש גם את עשיו וגם את יעקב. יש רגעים של עליות ויש ירידות... יש יצר טוב ויצר רע כך גם בילדים. יש רגעים שהם עושים את כל המוטל עליהם בשמחה, מרווים אותנו נחת, מתלבשים כמצופה, מדברים בדרך ארץ וכו' ויש רגעים בהם נראה כאילו רוח רעה נכנסה בהם... עושים הכל ההיפך ממה שביקשנו, משנים לבוש, סגנון דיבור, חברים פחות מתאימים וכו'.
התורה מלמדת אותנו גישה איך לנהוג בשני המצבים: מצד אחד לנהוג כמו רבקה ומצד שני כמו יצחק... כשילדים נמצאים בתקופת "יעקב" - תקופות של עליות, של צמיחה, של רצון להצליח ולהתקדם – ננהג כרבקה, נשדר להם אהבה והעצמה, נעריך את העשייה ונפגין את גאוותנו.
אך לא רק אז, גם ברגעי ה"עשיו" כאשר הילד שובר את הכללים, נמצא בתקופה פחות טובה, ננהג בו כמו יצחק אבינו ע"ה, מה יצחק היה כבד ראיה - גם אנו נסגור את עינינו ונשתדל לא לראות מה שלא צריך לראות אלא נתייחס ל"ציד בפיו" לדברים הטובים אותם הוא מנסה להשמיע לנו, לתירוצים ולסיפורים שהוא מספר סביב הכישלון שלו, לא נחפש "לראות" את חולשתו, להיפך - נתייחס לחלקים הטובים שהוא מנסה להציג, לא מתוך תמימות וחולשה אלא מתוך רצון לשדר לו אמון, כבוד ואמפתיה.
עשיו שרשע היה זכה שראשו יקבר במערת המכפלה בזכות כיבוד ההורים שהיה בו - עם אבא כמו יצחק שלא ראה את הרע של בנו אלא רק את הטוב, לא פלא שראשו יקבר בין רגלי אחיו.
לסיכום: ככל שנתמקד יותר בלראות טוב בילדינו, ונעצים אותו - כך הוא יגדל ויתעצם. כי מה שרואים - צומח!!!
מבצע, מדבקה ופרס... | כסלו תשפ"ב עש"ק פרשת ויצא
מי לא אוהב מבצעים?!
אחד הדרכים להנחיל ערך או התנהגות מסוימת לילדים זה לקיים מבצע בו צוברים מספר נקודות על התנהגות מסוימת ולאחר העמידה ביעד מקבלים פרס או כל דבר אחר שנקבע מראש.
בין הראשונים שעורכים מבצע בהיסטוריה הוא לבן. לבן מבקש להשאיר את יעקב קרוב אליו בחרן ולא מפני שכל כך דאג לבנותיו אלא משום שראה את הברכה ששרתה באסמיו עם בואו של יעקב, ועל כן הוא מחפש דרך יצירתית להשאיר את יעקב קרוב אליו ועורך "מבצע" שאם יסכים לעבוד אצלו 7 שנים - בסיום עבודתו יקבל פרס - את רחל, ויעקב מסכים. בתום שבע השנים מבין לבן שיעקב לא באמת השתכנע להשתקע בחרן ועל כן מתכנן לו "מבצע" נוסף ו"דוחף" לו את לאה וכך גורם לו להישאר עוד 7 שנים נוספות בעבור רחל. לבן מבין שאין לו דרך לעכב עוד את יעקב ושהמבצע שלו עבד רק ל"תקופת המבצע" וכעת שתם המבצע - תם ה"חינוך"... אז הוא מחפש כל מיני טריקים, מחליף לו את משכורתו וכו' כדי למנוע ממנו לעזוב את חרן עד שיעקב נאלץ לברוח יחד עם נשותיו וילדיו.
בסופו של עניין המבצע אמנם הסתיים בהצלחה מצד יעקב אך לבן לא השיג את מטרתו.
לענייננו, כולנו מקיימים מבצעים לילדינו וכולנו מעוניינים שההתנהגות הנרכשת לאורך המבצע תשתרש אצל הילד ולא רק לתקופה מוגבלת, אז איך באמת ניתן לערוך מבצע שישפיע על חינוכם של הילדים באמת?
ראשית נבחין במטרות של כל אחד מן הצדדים המשתתפים במבצע. מטרת ההורה: להקנות התנהגות או ערך מסוים לילד.
מטרת הילד: להשיג את הפרס. כבר התחלנו עם פער.
יתרה מכך, סביר להניח שהילד ישיג את המטרה, הוא יתאמץ קצת, ישקיע ויגיע לשכרו אך האם ההורה ישיג גם את מבוקשו ביום שאחרי? לא מחייב. כולנו מבינים שלא ניתן כל החיים לגדל את הילדים במבצעים ובפרסים...
אז מה עושים?! ראשית אנו צריכים לזכור שהמבצע הוא כלי בלבד, לא הוא זה שיחנך את הילד אלא רק מדרבן אותו. כשנזכור
זאת לא נבנה על המבצע והפרסים שיעשו את העבודה ויקנו לילד הרגלים וערכים אלא אנחנו ההורים הם אלה שמחנכים.
ונסביר, כאשר אנו עורכים מבצע לילד הוא מתמלא מוטיבציה וחדור מטרה להשיג את פרסו ולכן ממלא את הוראות המבצע שהצבנו בעבורו, כאן נכנס התפקיד ההורה. עלינו להתחיל לשוחח איתו על רגשותיו במהלך מילוי משימותיו ולשתף אותו ברגשותינו אודות ביצוע המטלות ולהתייחס לעשיה שלו, או אז תתחזק אצלו תחושת הסיפוק והמסוגלות וזה מה שיוביל אותו לשינוי אמיתי.
לדוגמא, הורה עורך מבצע לבנו שבכל יום שיסדר את חדרו יקבל נקודה, וכשיצבור 10 נקודות יקבל פרס. הבן קם בבוקר בזריזות, מתארגן ומסדר את החדר. כאן ההורה נכנס לפעולה. במקום לומר "יופי כל הכבוד, קיבלת מדבקה" יאמר "כמה נעים להתחיל את היום בחדר מאורגן ומסודר שהמיטה מוצעת והמשחקים במקום, גם אתה מרגיש שכיף ונעים לך? לי זה ממש פותח את הלב... בוא נדביק מדבקה".
למעשה לא רק שאנו מעוררים אצלו את תחושת הסיפוק מהסדר עצמו אלא פירוט העשייה שלו: "המיטה מוצעת והמשחקים במקום" וכו' מעצים בעיניו את התחושה שמעריכים את השקעתו, וזה שווה לו יותר מן המדבקות.
בצורה הזו אנו מתווכים לו את הרגשות שהיינו רוצים שירגיש בכל פעם שהוא ניגש לבצע את המטלה גם לאחר המבצע ואת זה המדבקות והפרסים לא יעשו לעולם.
מבצעים זה דבר טוב, אך בלי המעטפת הנכונה לא נשיג את המטרה האמיתית אשר לשמה יצאנו לדרך...
קוראים לזה אחד פלוס אחד, בהצלחה!
להתכונן לקרב... | עש"ק פרשת וישלח כסלו תשפ"ב
יעקב ועשיו עומדים להיפגש לאחר 22 שנה שלא נפגשו.
יעקב יודע שעשיו מבקש את נפשו ואינו יכול למנוע את המפגש ועל כן הוא מתכנן את הפגישה היטב ומתכונן בשלושה מישורים: דורון - שולח לו מתנות, תפילה שה' יגן עליו ועל משפחתו מפני עשיו, ומלחמה - מתכונן לקרב ומחלק את מחנהו ל-2 ומעמידם במרחק הליכה של יום בין מחנה למשנהו. ואכן כאשר הם נפגשים, הקב"ה מצליח את דרכו של יעקב, עשיו לא מצליח לפגוע בהם והפגישה מסתיימת בידידות.
גם בחיי היומיום אנו כהורים מנהלים מלחמות רבות מול ילדנו, הצבת גבולות, דרישת מטלות ועוד. אך כאשר אנו עומדים מול מתבגרים המלחמות מקבלות גוון נוסף ועולות דרגה. כאן נדרשת מיומנויות ואסטרטגיות לחימה נוספות.
יעקב אבינו מלמד אותנו 3 אסטרטגיות שיכולות לסייע לנו.
כאשר אנו מבקשים להכריז על "קרב" עם נער/ה מתבגר/ת,
ראוי שנפעל ונשתמש בעקרונות הבאים:
1. דורון: מטרת המתנה היא לקרב ולחזק את הקשר בין הנותן למקבל, להביע הערכה ואהבה בין בני
אדם. ועל כן, הדבר ראשון שצריך להיות בראש מעייננו זה לחזק את הקשר עם הנער, לבנות תקשורת חיובית, יציבה, לחזק את האמון, את תחושת האהבה והערכה. וכן, לפעמים גם על ידי הפתעה קטנה שמחכה על הכרית או שוקולד מוחבא בקלמר עם פתק קטן "לגבר/ת שלי, אוהבת אותך על היותך את/ה - כמו שאת/ה! אמא/אבא" או כל רעיון אחר אפשר לחזק את תחושת הערכה והאהבה.
2. תפילה: אפשר להתפלל על הרבה דברים, שיהיו ילדים טובים ונרווה מהם נחת כלומר שהם ישתנו
ונסתכל עליהם בראיה חיובית – אולי כשנתפלל שאנחנו נשתנה, נצליח ונחזק בנו את הרצון להשתנות ולשנות זוית ראיה ובכך להשפיע על השינוי המשפחתי קצת יותר.
3. מלחמה: מה יעקב חילק את המחנה ל-2 אף אנו צריכים לקחת את העקרונות שלנו ואת הגבולות
שאנו מעוניינים להעניק בבית ולחלק אותם לעיקר וטפל, מה באמת חשוב לנו ומה נלווה. לדייק ולבחור את העיקרון החשוב ביותר ושם להציב גבול, נצמצם במינימום גבולות במקומות החשובים ביותר.
אך ברגע שהחלטנו להציב גבול מסוים, הגבול צריך להיות ברור ואיתן, שיהיה ניכר ויציב.
יחד עם זאת ודווקא עם מתבגרים חשוב שהגבול יהיה רחב מספיק כלומר שיהיה בו מקום לדיון, משא ומתן, היגיון, והתאמה לגיל ולסביבה .
לסיכום: ראשית נשקיע בקשר שלנו עם המתבגר והפגנת אהבה והערכה כלפיו, נוסיף תפילה אמיתית וכנה ונציב מינימום גבולות ברורים מבלי להיכנס לקרב ולמאבקי כח מיותרים.
ובכך בעז"ה נעבור את המפגש בהצלחה!
שבת שלום ומבורך!
דמות דיוקן אביו | עש"ק פרשת וישב כסלו תשפ"ב
יוסף נמצא בבית פוטיפר, נער צעיר בן 17 בלבד ואשת אדונו מנסה לפתות אותו לחטא. יוסף כמעט נכשל ואז רואה בדמיונו את דיוקן אביו ובורח מהזירה.
חשבתם לרגע מה זכה יעקב שדמות דיוקנו מסייעת לבנו המרוחק לעשות את רצונו?
יוסף - ילד יתום מאמא, רחוק מאביו, מלא בגעגועים, נמכר לעבד ע"י אחיו ששנאו אותו שנאת מוות, כל הנתונים מצביעים על נער בסיכון שנמצא בלב הטומאה. יש לו את כל הסיבות בעולם לכעוס על אחיו ועל כל העולם, ובכל זאת משהו בדמות דיוקנו של אביו נותן לו כח להתמודד ולהרים ראש.
השאלה היא מה?
לצערנו אנו מכירים נערים ונערות רבים שדווקא דיוקן דמויות החינוך שעולה בזכרונם לא רק שאינן מסייעות בעדם להתגבר אלא גורמות להן לרצות לפרוק עול עוד יותר, במיוחד כאשר נמצאים הרחק ואין סיכוי שהם יראו אותם ואת מעשיהם... כמה פעמים שומעים על צעירים ולא רק, שמרשים לעצמם יותר כאשר הם רחוקים מהבית או מהעיר... מה היה סוד הקסם בדמות דיוקן פניו של יעקב שעזר ליוסף בשעת המבחן?
בשביל להבין זאת צריך להתבונן במערכת היחסים שהייתה בין יעקב ליוסף. יעקב אהב את יוסף אהבת נפש, הוא השקיע בו, טיפח אותו, למד איתו חברותא באופן קבוע ומעל הכל יעקב סמך על יוסף באמת, כאשר הוא שולח את יוסף לראות בשלום אחיו, הוא יודע שיוסף ילך ויבצע את המשימה גם מבחינה גשמית וגם מבחינה רוחנית במלואה.
הוא לא מצמיד לו שליחים שישמרו עליו ולא מצמיד לו משגיח, יעקב מאמין שבנו יבצע את השליחות במלואה. כשיוסף רואה את דיוקן אביו, הוא מרגיש את כל האהבה של אביו, הוא מריח את הריח של אביו בזמן שלמדו יחד, הוא חש את האמון שאביו נתן בו. יוסף מרגיש את אביו קרוב אליו, קרוב אל ליבו. הוא אינו מסוגל לאכזב אותו, אינו מסוגל לאכזב את עצמו. באותו רגע הוא מתמלא בכח, בתחושת מסוגלות ואומר לעצמו: "אם אבא שאוהב אותי כל כך סומך עלי כך זה אומר שיש לי מסוגלות להתמודד עם זה, אני לא אאכזב אותו". ומיד דמותו של אביו הופך למקור אנרגיה.
כמה פעמים אנו מוצאים את עצמינו אומרים לילדים "עזוב, אני יעשה את זה במקומך"..., "לא יצא ממך כלום" או אפילו "אני ממש דואגת לך"... ועוד כהנה וכהנה משפטים שמחלישים ומשדרים חוסר אמון. המסר הוא אני לא סומך עליך, אתה לא באמת מסוגל, אם לא ישמרו עליך מי יודע מה תעשה... המסר הזה הוא המסר שהילדים לוקחים איתם ולכן כשלא רואים אותם הם באמת מרשים לעצמם יותר, אך כאשר הילד מרגיש את האהבה ואת האמון שסומכים עליו באמת, אז גם האמון שלהם בעצמם ובמסוגלות שלהם עולה ומתחזק ואנו ההורים / מחנכים, הופכים למקור אנרגיה ועצמה!
שנזכה להיות דיוקנים טובים....
שבת שלום ומבורך!
לתקן את הטעות | עש"ק פרשת מקץ כסלו תשפ"ב
יעקב זכה ל12 בנים - 12 שבטים, כולם צדיקים וראויים, אבות האומה הישראלית המקורית. רבות ניתן להתבונן באופן בו חינך את ילדיו ולגדלם על טהרת הקודש לחיינו אנו.
נקודה מעניינת מתעוררת בפרשה, האחים מכרו את יוסף משום שקינאו בו קינאה תהומית שהובילה לשנאה עיוורת עד כדי שביקשו את דמו.
והנה השבוע בפרשה מצינו שכאשר הם יורדים למצרים, הם מחפשים בכל מקום את אחיהם יוסף, אך מה שמפליא יותר זו המסירות המופלאה שהם מגלים מול בנימין, שגם הוא היה בנה של רחל ובן התפנוקים של יעקב ומגלים חרטה אמיתית על מעשה המכירה של יוסף.
כיצד הפכו עשרה גברים, אכולי שנאה וקינאה באחיהם לרגישים כל כך ומלאי חרטה ומסירות לאחיהם הצעיר? באמת יתכן שהם שבו בתשובה עד כדי שיהודה היה מוכן לוותר על העולם הבא שלו בעבור בנימין, הם היו מוכנים להחריב את מצרים ובעיקר לשוב הביתה עם אחיהם הצעיר, מה גרם להם לשינוי כה משמעותי?
בשביל להבין זאת צריך להסתכל על ההתייחסות של יעקב לאירוע.
כשבשרו לו האחים על "מות" יוסף, יעקב לא שאל אותם שאלות, לא הטיח ביקורת, לא האשים, הוא שתק והתאבל בשקט.
הוא מעולם לא ידע מה עלה בגורלו את יוסף, גם לאחר שירד למצרים לא שאל את יוסף ולא את שאר האחים מה קרה, הוא לא חיפש אשמים, הוא התמקד בעיקר, באבל שלו עד כדי כי 22 שנה הוא שקע באבל ובעיקר לא לחפש את מי להאשים ועל מי לכעוס.
וודאי שהמעשה שלהם היה חמור ונוראי, אך כשראו את צערו העצום של אביהם שממאן להינחם מבלי לתקוף אותם, הם קלטו את עוצמת מעשיהם והחליטו לקבל אחריות, עד כדי כך שהיו מוכנים להפסיד הכל ובעיקר שלא לחזור על אותה טעות.
כלומר כדי לאפשר לילד להתחרט באמת על מעשה לא רצוי שעשה, ככל שנתקוף אותו ונכעס עליו, התוצאה תהיה התגוננות ואי לקיחת אחריות אך אם הוא יבין את עצמת המעשה בעצמו ואנו רק נהיה שם לעזור לו במה שניתן מבלי לתקוף ולכעוס עליו, הסיכוי שיתחרט ויפנים את המסר הרבה יותר גדול.
נסכם: בפעם הבאה שילד שובר צלחת או מקשקש על הקיר וכו' במקום לכעוס עליו ולצעוק בלי שליטה, נשמור על הכבוד שלו ונסייע לו להבין את המשמעות על ידי שנתן לו לתקן את מה שעשה ונעזור לו ונכוון אותו.
שבת שלום ומבורך!
נשלט או שולט? | עש"ק פרשת ויגש טבת תשפ"ב
אחרי 22 שנה שלא ראה יעקב את בנו יוסף, סוף סוף מגיע הרגע המיוחל, יעקב מגיע ממסע ארוך יורד מארץ ישראל למצרים ועומד להיפגש עם בנו אהובו, בנה של אשת נעוריו שכבר חשב שאיבד או לכל הפחות אבדון רוחני. כעת, הוא עומד להיפגש עם בנו כשהוא בריא ושלם, שליט על ארץ מצרים והולך בדרך אבותיו צדיק תמים ירא ה'. אין מילים לתאר את רגעי האושר והשמחה שאוחזים בליבו. והנה, אם ציפינו שברגע דרמטי זה יפרצו יעקב ויוסף בבכי ויפלו זה לצווארו של זה - התורה מספרת שיעקב עוצר ואוצר את רגשותיו ובאותם רגעים ממש מקבל על עצמו עול מלכות שלמים.
למעשה יעקב מלמד אותנו את המשמעות של השליטה ברגשות. כאשר אדם או הורה מחצין את רגשותיו האישיים הוא עסוק בעצמו ובמתרחש בליבו ולא מסוגל להכיל את רגשות הזולת אך כאשר הורה לומד לאצור את אותם רגשות ולהזיזם הצידה (לא להדחיק אלא להזיז) הוא פנוי להתבונן ולהתמקד ברגשותיהם של ילדיו, הוא לומד לתת להם מקום ולמקם אותם בלב העניין. כאשר יעקב מוציא את רגשותיו במתינות, אינו מחצין אותם ולא מתנפל על בנו, הוא מאפשר לבנו לפרוק את רגשותיו תחילה ובכך מעביר מסר לבנו – אתה מעניין אותי, אני רוצה ופנוי לשמוע את המתחולל בליבך.
החשיבות שאנו כהורים ומחנכים נבלום את רגשותינו מול ילדינו, הטובים והרעים, גדולה לאין שיעור.
כמה פעמים קורה שכשילד מספר לנו על הצלחה או על כישלון, ריב או עלבון אנו מתרגמים את הרגשות שלנו על הילדים, נלחמים את מלחמותיו, נפגעים בשבילו או לחילופין מתגאים מהצלחתו וכו',
צריך לזכור שלא אנחנו הסיפור, הם הסיפור.
בלימת התפרצות הרגשות שלנו תאפשר לילד להביע את הרגשות שלו. אנו ניתן תוקף לרגשותיו – לא רגשותינו! וננסה להגיב בצורה מאוזנת.
מותר לנו להרגיש, להביע רגש, אבל לא לתת לסערות הרגשות שלנו להשתלט ולנהל את האירוע, קל וחומר לא את אירועי ילדינו. בואו נעזור להם להבין את רגשותיהם הם במקום להיות עסוקים ברגשותינו אנו. לדוגמה: כשחוזרת הילדה ומספרת שחברה שלה העליבה אותה מול כל הכיתה. הלב שלנו מתמלא בכעס, חמלה, חוסר צדק, ולעיתים אף רצון לנקום. המקום להגיב במשפטים כמו "חכי, אני אתקשר לאמא שלה, אני אראה לה מי אנחנו, מה היא חושבת לה..." או "ומה כל החברות שלך שתקו? אף אחד לא הגן עלייך? איפה המורה הייתה?! על מה הן מקבלות משכורת? אני אתקשר למורה..." ועוד כהנה וכנה תגובות שכולן מנוהלות על ידי הרגש הטבעי של ההורה שכואב ובצדק את כאב ביתו, ננסה לחשוב ולהתרכז בילד :" אני מניחה שעברת חוויה לא נעימה בכלל, איך הרגשת?... מה נראה לך היה יכול לתת לך כח להתמודד באותו רגע? מה יוכל לעזור לך לפעם הבאה? היית רוצה לעשות משהו כדי שתצליחי להתמודד עם זה טוב יותר?" כאן ההורה פינה את המקום לחוויה של הילדה, לא נגרר לאירוע ע"י הרגשות שלו אלא הוביל את האירוע והעניק כח לילדה.
כל אדם רוצה לדעת שיש מאחוריו הורה חזק שהוא יכול לסמוך עליו בכל עת, מבין אותו וקשוב אליו מבלי לחשוש שישבר או יאבד עשתונות.
לסיכום: כשילד מספר לנו מקרה שציער אותו או הצלחה שלו, נחשוב אם התגובה שלנו מופעלת מעולם הרגשות האישי שלנו או שהיא שקולה, מאוזנת וממוקדת בצרכים של הילד.
אני מגיב כך כי נפגעתי בשבילו? אני רוצה להגן עליו? להחזיר לפוגע? או שאני חושב איך לתת לו כלים להתמודד ולהיות הגב החזק שעליו הוא יכול להישען. במילים אחרות לשאול את עצמי אם אני מופעל או פועל? נשלט או שולט? זה דורש רגע אחד של מחשבה.
שבת שלום ומבורך!
שלא הייתה קנאה ביניהם... | עש"ק פרשת ויחי טבת תשפ"ב
יעקב מכנס את בניו לפני מותו כדי לברכם, והנה כאשר מגיע תורו של יוסף הוא מברך את שני בניו אפרים ומנשה ובמקום לשים את ידו הימנית על הבכור שעמד לימינו ואת שמאלו על הקטן שעמד לשמאלו, הוא מסקל את ידיו ושם את ידו הימנית על השמאלי על הקטן ואת יד שמאל על הבכור שעמד בצד ימין. יוסף מנסה לתקן את אביו על טעותו אך יעקב אומר לו שהוא יודע בדיוק מי הבכור ואינו טועה. יוסף, מנשה ואפרים לא אומרים דבר ומעבר לכך אפרים ומנשה עומדים שם בפירגון מלא ללא קנאה ביניהם.
בהחלט סיפור מעורר השראה, שכולנו יודעים שלא פשוט להתמודד עם קנאה ותחרות בין אחים, ובכל זאת נציין מספר נקודות היכולות למזער קנאה בין אחים.
1. נפסיק לעשות השוואות בין הילדים – "תראה את אחיך, איזה תלמיד מצטיין הוא היה" אם חשבנו שזה יעורר
אותו ללמוד טוב יותר כולנו יכולים לדמיין כיצד היינו מגיבים אם המשפט הזה היה מופנה כלפינו...
2. נעניק לכל ילד את מלוא צרכיו ללא כל קשר לאחיו.
כאשר ילד אחד זקוק לנעליים – אז קונים נעליים רק לילד הזקוק להם. כאשר יש לילד יומולדת - רק הוא יקבל מתנה. ילדה שהחלטנו לתת לה צ'ופר קטן על למידה רצינית לקראת מבחן – רק היא תקבל שוקולד.
לכאורה זה נראה הפוך – כדי שלא יקנאו אז עדיף לקנות לכולם ולא רק לאחד אבל למעשה ההיפך הוא הנכון. משום שכאשר אנו מרגילים את הילדים ואת עצמינו שכשאחד צריך אז כולם מקבלים, שיש מעין "שוויון" בין כולם - הם מתרגלים תמיד לראות מה השני קיבל ומיד נכנסים להשוואות: למה הוא ראשון ואני אחרון – כי אם כולנו שווים בהכל אז גם אני רוצה להיות ראשון או גם אני רוצה לתת לך יד וכו' ואז זה יוצר הרגשה תמידית של "זה לא פייר". אבל כשאנו מרגילים אותם שלכל אחד יש צרכים משלו ולא תמיד כולנו שווים - הם מתרגלים שיש צרכים, ויש רצונות ולכל אחד יש הצרכים שונים ואין מקום להשוואות.
וודאי שאנו צריכים להיות הוגנים ולדאוג שכל ילד יקבל בזמן אחר את מה שמגיע לו. לא קונים רק לילד אחד כי הוא צריך ואת הילד הבא (שרק מקבל ירושות מאחיו) לא קונים כלום, חשוב מידי פעם להפתיע גם אותו.
3. אנחנו צריכים להפסיק את התחרות בראש.
כשבא ילד ומתבכיין שאחיו קיבל 5 ביסקוויטים והוא רק 4 אנחנו מיד מוציאים לו עוד אחד, ולמה ככה? משום שאנו מרגישים אי אחידות ביניהם. אנחנו צריכים לשנות את התפיסה הזו בראש. כל אחד קיבל מה שיצא לו בשקית... בדיוק כמו שלא נקנה נעליים לילד שלא צריך רק משום שקנינו לאחיו – גם כאן אותו דבר. כשאנו נהיה שלמים עם עצמינו שאין ביניהם תחרות, ולעולם לכל אחד יצא כמות שונה של קורנפלקס בקערה... זה תקין. חשוב לשחרר את הרצון ליצור שוויון, המסר יחלחל גם אצלם.
כאשר יעקב עמד לברך את נכדיו וסיקל את ידיו - הוא עשה את המעשה הנכון ולא חשש מקנאה, הוא היה שלם עם מה שעשה. אבל עדיין נשאל, מאיפה היה לו ביטחון שבאמת הם לא יקנאו הרי בסופו של דבר הייתה כאן פעולה קצת קיצונית?
אלא שיעקב ראה את יוסף אביהם, שלאחר כל מה שעשו לו האחים ולמרות מעמדו הרם – הוא אינו מחפש ליצור "צדק" לנקום באחיו. להיפך, הוא דאג להם בלב שלם ואפילו נמנע מלהיכנס לאביו ביחידות כדי שלא יאלץ לדבר בגנותם. כשיעקב ראה את מחילתו הגמורה של יוסף, הוא ידע שעם אבא כזה – לא יכולה להיווצר קנאה. בניו גדלו בצל המחילה, בצל אהבה ללא תנאים, לעשות את הדבר הנכון ובלי לחפש לעשות צדק ושוויון.
לא פלא שיעקב אמר "בך יברך ישראל" שכל בתי ישראל יברכו את בניהם "ישימך אלוקים כאפרים ומנשה" שלא הייתה קנאה ביניהם.
שבת שלום ומבורך!
שם וכינוי... | עש"ק פרשת שמות טבת תשפ"ב
התורה מכנה את הפרשה (והחומש) על שם הפסוק הראשון "ואלה שמות בנ"י..."
ביהדות ישנה חשיבות גדולה לשמות.
אנו כהורים משקיעים הרבה מחשבה לפני שמעניקים שם לתינוק הקטן שרק נולד, חושבים על אנשים שאנו מכירים עם שם דומה, המשמעות של השם בתנ"ך, גימטרייה, תכונות הקשורות לשם זה, סגולות וכו'
למעשה בהענקת השם לרך הנולד אנו מבקשים להעניק לו משמעות, ייעוד מסוים, תפילה חרישית להצלחתו בעתיד ואולי גם מייעדים לו תפקיד מסוים, מעין ציפייה...
בהמשך החיים כשהילד גדל ומתחיל לעצב את אישיותו, אנו שוב מעניקים לו שם אך הפעם מקדישים פחות מחשבה. השם החדש לא מתיימר לנבא את העתיד אלא לתאר את ההווה - והוא נקרא כינוי. למשל "השקדן של הבית" או "הבלגניסט", "מושך אש", "ביישן" וכו'...
בעצם אפשר לסכם כך - השם הראשון מציין את ה"רצוי" והכינוי מתאר את ה "מצוי".
וכעת נתבונן לעומקם של דברים.
אנו נוטים לחשוב שהשם המקורי שקיבל התינוק בעת שהיה חסר האונים ושכב בעריסה יכריע את גורלו בעתיד ולכן אנו מתייחסים אליו עם כל הכבוד הראוי. ואילו הכינוי שמדביקים לילד במהלך חייו - הוא תוצאה של התנהגותו, לא המצאנו את זה ולא ייחלנו לזה , צפינו בזה.
אם נתבונן לרגע על ההשפעה של הכינוי על הנפש הרכה של הילד נראה שהיא גדולה בהרבה משנדמה לנו.
כאשר אנו נותנים כינוי מסוים לילד, אנו למעשה אומרים לו שראינו את ההתנהגות הספציפית הזו, צובעים אותה במרקר וכך הופכים את זה לחלק ממנו. למשל ילד "שקדן" - אנחנו אומרים לו (בלי מילים): "אנו רואים את השקידה וההשקעה שלך, זה מאפיין אותך - זה אתה". גם כאשר הכינוי הוא שלילי כמו "שקרן" אנו משדרים לילד – אתה לא דובר אמת, אני לא יכול לסמוך על מה שאתה אומר כי אתה תמיד משקר.
הנקודה הבעייתית היא שה"כינוי" מגיע אחרי מעשה אמיתי שבאמת ראינו, זה מהווה כמעין הוכחה או אפילו עובדה שהילד באמת ותרן/ עצלן/ שקרן וכד' ואז זה נחרט כל כך עמוק בנפשו עד שהוא באמת מאמין שזה המהות שלו, זה הופך להיות הסיפור שלו גם בעיני עצמו.
עוד ניתן לראות כי כינוי יכול לקבע התנהגות ספציפית. כמו למשל ילד שנוטה לוותר – כשאנו מכנים אותו "ותרן" אנו מנציחים את ההתנהגות הזו בתפיסה של הילד את עצמו והופכים אותה לאופי. הוא יספר לעצמו שהציפייה ממנו לוותר באה על רקע ויתורים קודמים, ושהוא מסוגל לוותר וזה בעצם חלק מהאופי שלו. לכן לא תהיה לו ברירה והוא יהיה מוכרח לוותר וכך בעצם חרצנו את גורלו, למעשה הוא יגיב באופן אוטומטי כמעט ברמה של שלילת הבחירה החופשית.
על אחת כמה וכמה כאשר מנבאים כל מיני נבואות זעם כמו "מה יצא ממך?!" או "מי תרצה להתחתן איתך?" שמתחת למשפטים האלה יש אמירה ברורה של "לא יוצלח" "חסר סיכוי" וכו', ובסופו של דבר נבואות אלו יכולות להגשים את עצמם ולא משום ש"ברית כרותה לשפתיים" - זה לא גורל! אלא הכתבנו את ה"גורל"!
אם נהיה כנים עם עצמינו ומספיק אמיצים נוכל להודות שגם ילד שקרן דובר אמת לפעמים וגם הילד שתמיד אומר אמת מידי פעם "מעגל פינות" וחורג ממנה, גם החרוץ לפעמים מתעצל וגם העצלן לפעמים מזדרז... אפשר לראות בכל אחד את כל התכונות שרק נרצה לראות. השאלה היא מה בחרו לראות?!
לסיכום: חשוב שנקדיש מחשבה ותפילה לפני הענקת השם לתינוק אבל לא פחות חשוב ואולי אפילו יותר, שנפעיל מחשבה לפני שנעניק לילד את שמו השני ואם בכלל...
שנזכה להשתחרר מהסטיגמות והתוויות להנחיל שמות של תקווה, הגשמה, כבוד והכי חשוב – אמון!
שבת שלום ומבורך!
הכרת הטוב | עש"ק פרשת וארא טבת תשפ"ב
משה רבינו מתבקש להכות על היאור ועל הארץ כדי להחיל את מכות דם, צפרדע וכינים. אך אינו עושה זאת בעצמו אלא מעביר את ההוראה לאהרון אחיו וזאת משום הכרת הטוב ליאור שהצילו כשהיה בתיבה ולארץ על שבלעה את עצמות המצרי שהרג. משה, ממרום תפקידו ומעמדו מכיר טובה לדוממים למרות ציוויו של בורא עולם ואינו מכה ביאור ובארץ, אהרון הוא זה שמבצע את הפעולות הללו במקומו והמכות חלות על מצרים.
כהורים ומחנכים אנו מבקשים להנחיל לילדים הצעירים את ערך הכרת הטוב. ישנם מס' דרכים לעשות זאת, נתייחס כאן ל3 אופנים.
ראשית תחושת הכרת הטוב מתחילה בהרגשה שלא חייבים לי כלום, לא מגיע לי ולמרות זאת נתנו לי או עשו לי. כאשר אדם מתהלך בהרגשה שמגיע לו - הוא לא מרגיש צורך להכיר טובה. למשל כשאני משלם כסף על "פסק זמן" שאני קונה, אני לא מרגיש צורך להודות על כך, אולי אודה למוכר על שירותו האדיב אך לא מעבר לכך. אבל כשמישהו נותן לי "פסק זמן" במתנה אני חש חובה להודות.
גם כלפי ילדים זה כך, אנו כהורים מרגישים שחובתנו לדאוג שיהיה טוב לילדים, למלא את חסרונם ולהעניק להם את משאלותיהם ועל כן אנו נענים למבוקשם. העניין הוא שכאשר אנו מלמדים ילדים לקבל כל מה שהם מבקשים, אז כשנחליט לא להיענות לבקשה מסוימת אז הם יפעילו את פרץ הדמעות או הצעקות ודרכים נוספות (תלוי באופי הילד) כדי להשיג את מבוקשם ואז אנו כהורים נכנסים למין לחץ בין הרצון להעניק אושר לילדים לבין התחושה שאינם מעריכים כל מה שנותנים להם ובעיקר מבקשים שקט ושלווה וכך אנו נכנעים לבקשותיהם.
מה שקורה בפועל זה שהם חיים בתחושה שהכל מגיע להם על פי דין, מבקשים = מקבלים. ואף עולה תחושה כזו ש"תפקידם" של ההורים לספק להם את רצונותיהם, ואם ההורה לא נותן אז הוא הורה לא מתחשב, לא אוהב, אולי אפילו קמצן או מתעלל...
הבה נחשוב לרגע מתי אנו מרגישים שמחים יותר? כשנקבל מתנה שלא ציפינו לה או כשנקבל חפיסת שוקולד ששילמנו עליה? וודאי שכשנקבל בהפתעה נשמח יותר משום שלא חשבנו שזה מגיע לנו, לא דרשנו זאת. כנ"ל עם הילדים, כשנרגיל את הילדים שברירת המחדל היא לא תמיד "כן" ושלא תמיד הם יקבלו הכל, אלא הם מקבלים על פי שיקול דעתם של אבא ואמא ולא בסחטנות. כך אנו למעשה מעניקים להם את היכולת להעריך את ה"כן" ואת מה שהם מקבלים, כי זה לא מובן מאליו.
לעיתים אנו חושבים שהגבלת הנתינה מגבירה תסכול וריחוק, אבל האמת היא שלכל דבר טוב בעולם יש גבול. ההגבלה מעצימה את הטוב שבדבר ומעוררת בנו הכרת הטוב.
רואים זאת גם בגשם, לכאורה גשם זה דבר טוב. אנו רוצים ומבקשים גשם, אבל גשם ללא גבול – זה כבר מבול, קללה. לא דבר שהיינו מבקשים.
שנית לייקר את התודה ולא להקטין אותה. כשאומרים לנו תודה יש לנו נטייה לומר "אין צורך להודות" או "שטויות, לא עשיתי כלום" וכו' ובכך אנו משדרים מסר שהתודה היא לא הכרחית, לא נצרכת ולא חשובה. במקום זה עדיף שנאמר "שמח/ה לשמוע שהיה טעים" או "עושה לי טוב לשמוע שאת/ה מעריך/ה" ובאופן הזה אנו משדרים שיש משמעות וחשיבות רבה לתודה שנאמרת וכבודה במקומה מונח.
ודבר נוסף, מובא בשם הרב הרוש שעל ידי שנרגיל את עצמינו אנו המבוגרים לומר תודה על כל דבר (במיוחד האבא לאמא ואמא לאבא), למשל תודה שהסעת אותנו לסבתא, תודה שכיבסת את הבגדים, תודה על האוכל וכו' הילדים מתרגלים לשמוע על כל דבר תודה והם מבינים ששום דבר לא מובן מאליו ואף אחד לא חייב לנו כלום, ואם מישהו עשה לנו טובה - צריך לומר תודה.
לסיכום; כדי לחנך ילדים להכרת הטוב נלמד אותם גם לשמוע "לא" מידי פעם וכמובן לעמוד על כך (לא להיכנע לבכי ולסחטנות), ונזכור שהגבלת השפע נותנת מקום להערכה ומגבירה את הטוב שבנתינה.
בנוסף, נוקיר ונעריך את ההודאה שנאמרת וניתן לה מקום ושיתוף רגשי.
ולבסוף לא נשכח אנחנו להיות אסירי תודה על כל מה שניתן, ובמיוחד בין ההורים.
שנזכה לתמיד להכיר בטוב שסביבנו.
שבת שלום ומבורך!
ותודה שקראתם 😊...
חלקו כבוד למלכות | עש"ק פרשת בא שבט תשפ"ב
כאשר נפגש משה רבינו עם פרעה לפני מכת ברד, הוא מתריע בו גם על מכת בכורות ומודיע לו שאחרי מכת בכורות הוא בעצמו ילך לחפש את משה כדי לשחרר את בני ישראל ממצרים. אבל אם נסתכל בפסוקים נראה שכתוב "וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי..." כלומר שעבדיך הם אלה שיחפשו אותנו כדי לשחרר את בני ישראל, מדוע לא כתוב אתה - פרעה? רש"י כותב משום שחלק כבוד למלכות.
רגע, על מי אנו מדברים? על פרעה, כלומר משה חלק כבוד לאויב הכי גדול שלו שבז לאלוקים וגרש אותו ואת אהרון מפניו.
מדוע משה היה צריך לחלוק לאדם כזה כבוד, רק משום שהיה מלך? הרי הוא השפל שבאדם, ללא מוסר ומידות, גאוותן ואגואיסט, רשע מרושע, מה יש לחלוק לו כבוד?!
השאלה בעצם צריכה להיות מה הייתה המטרה של משה? האם להתנצח איתו ולהוכיח לו שהוא צודק או להביא אותו להכרה באלוקים ומתוך כך לשחרר את עם ישראל בניגוד לרצונו האישי.
והתשובה היא שכאשר אנו רוצים להביא את האדם להכרה מסוימת, ואולי אף לחרטה והפנמה של מסר מסוים, זה לא יכול לקרות כאשר האדם ירגיש בזוי ולא מכובד. כאשר אדם נכנס למשחקי כבוד ואגו, השפלות וכד' אז הוא לא יהיה פנוי בהפנמה אלא בהתנצחות והתגוננות.
המשמעות של העיקרון הזה בחינוך כל כך עוצמתית, כאשר אנו מבקשים "להעמיד" ילד על טעותו, להוכיח אותו על מעשיו או אפילו להענישו על התנהגות לא נאותה - צריך לחשוב לרגע מה המטרה שלנו כרגע, האם להוכיח לו מי הבוס בבית הזה או לגרום לו להפנים את המסר ולשפר את דרכיו? אם התשובה שלנו תהיה האופציה השנייה אזי כדאי יהיה לנו להשתמש ב"טיפ" של משה רבינו והוא לשמור על כבודם של ילדינו.
יחד עם הרצון והצורך שלי לחנך את הילד, להעמידו על טעותו ואולי אפילו להענישו, נשמור על כבודו באשר היותו אדם. כלומר לא נבזה, לא נשפיל, לא נבייש אותו ליד אחים שלו וקל וחומר לא ליד חברים שלו, לא נכנה בשמות ו"נבואות זעם" ובשפה מקטינה ומשפילה אלא להיפך - נכבד אותו ואת הצלם אלוקים שבו, נדבר בצורה מכבדת. זה לא אומר שאנו צריכים "להתייפיף" בעיניו ולהתחנף אליו, אלא נדבר מתוך סמכות, נחישות וכבוד! אין כאן סתירה בין הדברים. ננסה לחפש נקודות אור וזכות, לראות את הטוב שבאישיותו ורק אז נפנה אליו ונומר מה שאנו צריכים לומר ואז הוא יהיה פנוי להפנים את המסר משום שהוא לא ירגיש שתוקפים אותו אישית אלא מתייחסים למעשה ספציפית שנעשה אבל הוא עצמו עדיין אהוב ומכובד.
לסיכום: לפני שאנו מטיפים מוסר, כועסים או מענישים את ילדינו נזכור שכדי שהם יפנימו את המסר האמיתי אותו אנו מבקשים להנחיל להם ושהוא יחלחל בליבם – חשוב שנשמור על כבודם. כאשר אנו משתמשים במתקפה אישית זה רק יגרום להם להתגונן ולהסתגר או להתחצף ולהתפרץ ונשיג את המטרה ההפוכה.
שתהיה שבת של כבוד ושמחה אמיתית!
ויטמינים של בוקר | עש"ק פרשת בשלח שבט תשפ"ב
פרעה מגיע לשלב שאין לו כל אינטרס להחזיק את עם ישראל במצרים ומשלח אותם מפניו. אבל הסיפור לא נגמר... הקב"ה מצווה את עם ישראל לצאת עם כלי כסף וכלי זהב, שיצאו לאור היום ולא בלילה כמו גנבים וכו' ובאמת למה כל ההפקה הזו חשובה? מדוע היה חשוב לקב"ה לשלחם ממצרים בצורה כזאת? משום שרצה הקב"ה להעניק להם כח והרגשה טובה בצאתם למסע החדש. שלא יצאו מתוך תחושות קשות של בלבול, בריחה, פחד או אולי אפילו רגשות אשמה אלא מתוך שלווה ונחת.
המסר הוא שיש משמעות לאופן בו יצאו ממצרים להמשך דרכם הלאה.
גם לנו כהורים יש אחריות על האופן בו אנו נפרדים מילדינו בבוקר ושולחים אותם למסע היומי שלהם.
כולנו מכירים את הסיטואציות בבוקר בהם צריך להספיק אין ספור משימות בזמן מועט, אנו לחוצים, כועסים, מאיצים בילדים להזדרז וכו'. היציאה מהבית בבוקר משאירה בנו פעמים רבות טעם לפגם והרגשה רעה. גם הילדים שמגיעים לגן או לבית הספר יוצאים עם הרגשה דומה - שכועסים עליהם ושהם שוב נכשלו ולא עמדו בציפיות, אכזבה מעצמם, תחושות שלא מעריכים אותם ואת מאמצם ולעיתים אף שלא אוהבים אותם.
תחושות כאלו מובילות לדימוי עצמי ירוד, חלישות הדעת, רגשי אשמה, ניכור וחוסר מוטיבציה - כעין סוללה נטולת אנרגיה. וכשילד מגיע לבית הספר במצב כזה ההתמודדות שלו תהיה מורכבת יותר. הוא צריך להתחיל לגייס כוחות ולהתמודד מול חברה לוחמת, מורים, לימודים, משימות ואין ספור מטלות.
איך בכל אופן אנחנו יכולים לסייע לילדים להטעין את ה'סוללה' הרגשית לפני שהם יוצאים לשדה הקרב ומתחילים את היום על הצד הטוב ביותר למרות הלחצים של הבוקר?
ישנו פטנט קסם שאפשר לאמץ שנקרא ויטמין של בוקר. הרעיון הוא שהילד יקבל מאגר של אנרגיה ואהבה שיעזרו לו להתמודד עם המשך היום מתוך הבנה שהוא אהוב בכל מצב ויש לו לאן ולמי לחזור.
למרות הנעשה בבוקר - אנו אלה שצריכים לקחת אחריות, להיפרד מהם בחיבוק או נשיקה ולומר להם שאנו כבר לא כועסים ובעיקר אוהבים ולאחל יום מוצלח מכל הלב.
נפריד בין הלחץ והכעס של הבוקר לבין הפרידה מהילד לפני כניסתו לכיתה. וכמו שלעולם לא נאמר לילד 'לא הספקת להתארגן בזמן אז אין אוכל היום, תישאר רעב'... בדיוק כך צריך להבדיל בין הדברים ולהבין שפרידה רגועה מתוך אהבה היא צורך רגשי חשוב מאוד כמו ויטמינים בבוקר.
מומלץ לאמץ 'קוד אישי' בו מעניקים לילד כח כמו למשל כפית ויטמין, בלון לב ענקי או 'שקית של כח' שאנו ממלאים בנשיקות, אהבה ואיחולים ליום מוצלח. ובנוסף להוסיף קוד פיזי כמו כִּיף או 'הפרחת בלון' או כל רעיון אחר כדי לתת לזה יותר משמעות. לדוגמא: להושיט את כף היד קדימה ולומר 'אני שולח/ת לך כפית ויטמין מלאה באהבה, בנשיקות, בחיבוקים ואיחולים ליום כיף ושמח, תצליח במה שאתה עושה, שתחזור הביתה מאושר'. ואז הילד ייתן כיף כסימן שלקח את הויטמין...
ובזמן אחר יהיה אפשר לשוחח ברוגע על הנעשה בבוקר.
לסיכום: חשוב מאוד שנקפיד לשלוח את הילדים מתוך אהבה ולא מתוך כעס, למלא להם את המצברים באנרגיה חיובית לקראת היום החדש, גם אם אנו כעוסים ולחוצים, לומר בקצרה שלמרות מה שהיה אנחנו אוהבים ולא כועסים ולדבר על כך בזמן אחר מתוך רוגע.
שתהיה שבת אנרגטית, מלאת אהבה ושמחה!