כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה | ט"ו בִּשְׁבָט תשפ"א
במחקר מפורסם שנעשה ע"י ד"ר מאסרו אטומו (יפן) הוכח כי מים הנמצאים במקום בו נאמרים דברים חיוביים או שליליים - מושפעים פיזית מאיכות הדיבור (הניתן לצפייה בעדשת המיקרוסקופ). בהמשך למחקר זה תומר רביאב סטודנט לכימיה באוניברסיטת בר אילן החליט לערוך ניסוי, הוא לקח שלוש צלחות והניח בהם פולי שעועית על מצע של צמר גפן. צלחת אחת השקה במי ברז רגילים, בצלחת השנייה לפני שהשקה את הפולי שעועית דיבר אל המים מילים חיוביות ובצלחת השלישית אמר למים מילים שליליות והשקה את הזרעים. כעבור שבועיים ניתן היה להבחין בתוצאות. פולי השעועית שהושקו במים רגילים נבטו והחלו לצמוח, הפולים שהושקו מהמים ששמעו דיבורים שליליים נרקבו ולא נבטו ואילו הפולים שהושקו מהמים שדיברו לידם דיבורים חיוביים - נבטו וצמחו פי כמה מהנבטים שצמחו בהשקייה רגילה והפכו לעציץ נחמד.
מהניסוי הזה אנו מבינים את הכח העצום של הדיבור. השאלה אם אנו מבינים את המשמעות המכופלת של דיבור ל"שתילים" הצעירים שלנו בבית, לילדינו?!
לא בכדי נאמר "כי האדם עץ השדה". ועל זה הדרך הילד הקטן נמשל לשתיל.
כשם שהשתיל הקטן מושפע מהדיבורים שמדברים לידו כפי שהוכח במחקר, קל וחומר הילד הקטן מושפע מכך. הדימוי העצמי של הילד נבנה ע"י המילים שהוא שומע על עצמו בבית ובמיוחד בגיל הצעיר. לרוב הילד לא יזכור את המילים שנאמרות אליו אבל הן נקלטות היטב בתת המודע שלו, כמו ספוג - הילד קולט את כל מה שנאמר אליו והופך להיות הוא עצמו.
ילד שגדל לצלילים "איזה ילד מעצבן" או הערות כמו "בכוונה עשית את זה", "למה תמיד אתה צריך להרוס את הכל?!" או משפטים כמו "אתה עושה לי בושות!", "למה ציפינו?" או "למה אתה לא יכול להיות כמו...?!" וכן על זה הדרך, ילד כזה צומח להיות ילד שמרגיש לא מוערך "אני דפוק, 'נזק', יש לי מזל נאחס, אין לי סיכוי להצליח אני לא יכול להיות מוצלח כמו ..., בשביל מה להתאמץ גם ככה אין לי סיכוי, ההורים שלי לא רואים את המאמץ שלי, הם מתביישים בי. כנראה אני גרוע"...
אפשר רק לדמיין כמה כוחות נפש הוא יצטרך בהמשך כדי להתגבר על כל אותם מחשבות שליליות על עצמו, אם בכלל. אולי הוא ינסה להוכיח לעצמו או לאחרים שהוא כן מסוגל, אבל עדיין, תמיד המחשבות האלה יאיימו עליו להחלישו ולשבור את רוחו... ואם נהיה כנים, בכולנו יש קולות פה ושם מהילדות (לאו דווקא מההורים) שמהדהדים בנו ומונעים מאיתנו להצליח ולהתקדם. אילו רק יכולנו להיפטר מהם...
ה"מילים" הביקורתיות לא חייבות להיאמר במילים, לפעמים מבט משפיל יכול להיות אף גרוע יותר ממילים.
בואו נחשוב לרגע על אותו 'שתיל' קטן, נמלא אותו בכח, ננסה במקסימום להוציא החוצה את ההערות המיותרות (שבלאו הכי אינן עוזרות) אל מחוץ ללקסיקון שלנו וננסה להיות ממוקדים, נתייחס אל הילד בחיוב וננטרל את ה"בעיה" מהילד. לדוגמא כשהילד מפיל כוס מים על הרצפה במקום לומר: "אתה לא יכול לשים לב?! תמיד אתה מפיל דברים" או "תנגב את הבלגאן שעשית" וכד' כדאי לומר: "אני רואה שהמים נשפכו על הרצפה, לא קרה כלום - זה יכול לקרות לכולם, בוא אני אתן לך סמרטוט וננגב את זה" – כך הילד לומד שהוא לא דפוק ואין לו ידיים "שמאליות", אלא הוא בן אדם רגיל שקורים לו דברים רגילים ועכשיו נשאר רק לתקן את מה שקרה.
הסיפור שלו על עצמו יהיה שונה לגמרי.
שנזכה להשקות את השתילים האנושיים שלנו במים מלאים אנרגיה חיובית ולראותם גדלים ל"עצים" חזקים וחסונים באמת!
כיס-לו (לב) | א' בכסלו תשפ"ב
כולנו מכירים את הפתגם שנכתב על חודש כסליו: כשהכיס מלא - הלב שמח.
יש לאדם נטייה לחשוב שאמנם הכסף לא מביא את האושר אך יחד עם זאת בטוח שאם הכיס היה קצת יותר מלא - היה קצת יותר מאושר...
המחשבה הזאת מלווה אותנו גם בהורות ובחינוך. הרבה פעמים קורה שעקב מעמסת החיים, עבודה, מטלות וכו' ההורים מרגישים שאינם מצליחים למלא את תפקידם ההורי, הם מתקשים לפתוח ערוצי שיח עם הילדים - בגלל חוסר פניות, או מחסום רגשי כלשהו, מתיחויות שונות וכו'. ההורים מרגישים לא בנוח עם המצב, נקיפות מצפון, הרגשת כישלון בחינוך, לב כבד ואי נוחות ואז בכדי לפצות על הריחוק והתסכול, קונים לילדים הפתעות גדולות, ממתק נחשק, בגדים יקרים וכו' ומרגישים בכך הנה, השלמתי את חובי, כך הילד ירגיש את הלב שלי, הוא קיבל משהו גדול שרצה ואני כבר לא חייב לו והמצפון נרגע.
השאלה האם באמת כשילד ממלא את "כיסו" בכל בקשותיו ודרישותיו מההורים הוא ירגיש לב שמח, וימלא את החסר בליבו?
פעמים רבות שומעים הורים שאומרים "מה אני לא קונה בשבילו?! כל מה שהוא (או היא) מבקשים הם מקבלים ולא מעריכים..." או "זה הילד שקיבל ממני הכי הרבה דברים - מה לא עשיתי בשבילו והוא מתנהג הכי גרוע מכולם... "
אם נכון הדבר שכאשר הכיס מלא הלב שמח - מדוע המציאות מראה לנו כאשר הילדים מתמלאים ב"הפתעות" למיניהם ליבם נותר כעוס, רטון, ואין הערכה? (לפחות לטווח הארוך).
מלבד התשובה המקובלת שככל שנקנה יותר הם ידרשו יותר ולא יעריכו משום שהם מתרגלים לקבל, יש כאן גם סיבה ברובד הפנימי והעמוק יותר.
כשם שההורה מרגיש את הריחוק והחוסר פניות שלו לילדיו – גם הילד מרגיש בכך. ההורה, מתוך הנחת יסוד שילד אוהב הפתעות כלומר אוהב ש"כיסו מלא", קונה לו את ההפתעה המבוקשת ובכך למעשה נתון לאשליה - הנה הילד שמח ומרוצה. קניתי לו מתנה יקרה, מעבר ל"חובות" שלי כהורה עכשיו תורו להעריך זאת ולהסתפק בזה עד הפעם הבאה. אך הילד מצידו מבין שזה כעין "מוצץ" הרגעה עד הפעם הבאה, יחד עם המתיקות והכיף שבקבלת המתנה ומילוי הכיס יש גם חשש ופחד גדול שהיחס והקשר הזה יחזור לקדמותו, ותחושת הבדידות תחזור ועל כך התסכול הגדול.
אדם לא יכול לחיות בעולם הזה בלי להרגיש קשור ושייך למשהו גדול יותר ממנו ובמיוחד למשפחתו, כאשר הקשר מתבסס על ה"כיס המלא" - הלב לא יכול להיות שמח כי קיים צורך עמוק שאינו מקבל מענה אלא מקבל "פלסטר" בלבד.
קל וחומר עם הילד המאתגר של הבית, ככל שהילד "צועק" יותר - הוא כואב יותר.
אם הורה שמרגיש ייסורי מצפון על החוסר פניות שלו לילדיו ולכן מרגיש צורך לקנות להם ולפנק אותם וודאי שהוא יתמלא עוד יותר ברגשי אשמה על הריחוק בקשר עם בנו המאתגר ולכן הוא קונה ומפצה אותו במיוחד. אבל צריך לזכור שהקניה הזו היא בשביל ההורה - לא בשביל הילד כלל וכלל!!!
הילד לא צריך את המשחקים ולא את הממתקים, הוא יהנה מהם בטווח הקצר אך יחד עם זאת תחושת הפחד מאובדן הקשר ימשיך לכרסם בליבו.
תנסו לחשוב שבכל פעם שאתם מרגישים צורך לדבר עם מישהו, הוא יזמין לכם קפה עם קרואסון, ישלם וילך, בלי שתספיקו אפילו לספר... נכון שהקפה של ארומה טעים אבל לא לשם כך התכנסנו, תחושת הבדידות והתסכול תגבר לאין שיעור.
אם לא נבין את הצורך העמוק והפנימי של הילד לקשר משמעותי עם הוריו, לחוש רצוי, נחוץ, לא שקוף ואהוב ללא תנאים... תמיד!!! כל מה שניתן לו - לא יספק אותו, זה כמו לתת פאזל רצפה ענק לילד רעב....
שנזכה קודם ללב שמח ואז גם אולי לכיס מלא!
סופגנייה עם ריבה | כ"ח בכסלו תשפ"ב
מדפי המאפיות מלאים בסופגניות טעימות, ספוגות היטב בשמן עמוק, מעוטרות באבקת סוכר ומעט ריבה והכי חשוב - עם הרבה ריח של חנוכה.
בעצם, סליחה. המדפים מלאים בסופגניות הרבה יותר "שוות" מעוצבות במגוון רחב מאוד של טעמים ועיצובים מגרים, ניחוחות מעניינים, שוקולדים עשירים, קצפות למיניהם, סוכריות בכל הצבעים, בצקי סוכר ועוד... ויש גם סופגניות פשוטות ואותנטיות - מלאות במעט (!) ריבה ואבקת סוכר מלמעלה.
האמת, זה קצת מאפיין את הדור שלנו, דור ששקוע בעיצובים, בחיקויים, תחרותיות, להיות הכי טוב, הכי יפה, בטופ... אם לא תהיה ייחודי והכי טוב במשהו משלך - אתה לא קיים על המפה. דור שמקדש את ההישג, את שבירת ה"שיא"...
גם המחירים מדברים בעד עצמם, סופגנייה משודרגת יכולה לעלות עד 25 ₪ ליח' ואילו סופגניות פשוטות יעלו 3 ב 10 ₪ ואף פחות ...
נדמה כי שכחנו קצת את התמימות, את הפשטות, האותנטיות - את הריבה האדומה והאבקת סוכר... ההיצמדות לפשטות פירושה זולות, "סחורת שוק" ואולי גם קמצנות במידת מה...
האם איבדנו משהו בדרך?
אבל האמת היא בדיוק ההיפך - דווקא הסופגנייה היא זו שיכולה ללמד את כולנו אותנטיות ופשטות... משום שלמרות הכל הריח המפורסם של חנוכה יישאר כהריח של הפשוט דווקא, של אותה הסופגנייה עם הריבה האדומה והאבקת סוכר הלבנה מלמעלה, ריח של בית, ריח של משפחה ואותנטיות.
דווקא אותה סופגנייה פשוטה מלמדת אותנו שכל התחרות הזאת של להיות בטופ - הכי מעוצבת, הכי יקרה וכו' אינה תחליף למקור, הם אמנם יכולים להיות טעימים ויפים אך הם כמעט כמו - לא באמת.
גם מהחנוכייה למדנו שלמרות כל הקידמה והשכלולים שקיימים בחשמל היום - אנו עדיין ב"פרימיטיביות" מדליקים שמונה נרות בשמן זית זך - הכל פשוט ואותנטי.
כי ככה מעבירים ערכים!
רק ככה אפשר להעביר את הנס מדור לדור. אם רוצים להעביר את הסיפור של הנס - מספיק לספר או לכתוב אותו אבל אם רוצים להעביר את התחושות, את ההודאה, את הסיפור שמאחורי הסיפור של חנוכה, לא יעזור כמה גדולה ומפוארת תהיה החנוכייה וכמה מעוצבת תהיה הסופגנייה אלא הישיבה סביב הלהבות הפרימיטיביות, המשחק התמים בסביבונים והריח של הטיגון האותנטי והריבה הם אלו שיעשו את העבודה, התום והרוך שמאחורי עטיפות ה"פאר" והתחרות.
לא בכדי חנוכה מלשון חינוך.
כל הרדיפה אחרי ה"שם" הטוב, אחרי החיצוניות הנראות, התחרות וההישגיות הם כמעט – לא העיקר, אלו רק עיצובים. החינוך והאמת נמצאים דווקא בריח האותנטי של הדברים הפשוטים בבית, של האפיה / טיגון / שמחה / רומנטיקה, האווירה הקסומה סביב המצווה, סביב הערכים שאותם אנו מבקשים להעביר. אלו הדברים שיחקקו בזיכרונות הדורות הבאים. לא כל ה "שופוני" שמסביב, אלא החוויה האישית והאווירה ששררה בבית בשעת המבחן.
לדוגמה: כאשר אנו מבקשים להנחיל לילדים את חשיבות השבת, אי אפשר להעביר לילדים את המסר כאשר שולחן שבת בבית הוא משטר קומוניסטי והאווירה היא "אסור!" "שקט!" "כנס לחדר שלך" וכו'. לא חשוב כמה השכנים יספרו על היראת שמים של ראש המשפחה, החוויה הלא נעימה היא זו שתלווה אותם... אם רוצים שהילדים ירצו לכבד ולשמור את השבת, הזיכרון שלהם סביב שולחן שבת צריך להיות כיפי, נעים, טעים וחיובי ומלא ב"ריח" של גן עדן.
כנ"ל בצניעות, לימוד תורה, כשרות, חסד וכל ערך אחר....
הבה נדאג למלא את זיכרונותיהם בריחות נעימים ואותנטיים כדי שימשיכו להעביר את הסיפור השלם לדורות הבאים הלאה
חנוכה שמח!
וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ | י"ג בתשרי תשפ"ב
"ושמחת בחגיך והיית אך שמח" חג הסוכות הוא חג השמחה כאשר שיא השמחה מגיע בשמחה תורה.
בראש השנה הקב"ה כותב לכל אחד ואחת את השנה החדשה, את הפרנסה, הבריאות, חיים וכו' ואת השמחה אנחנו כותבים לעצמינו בחג הסוכות. ככל שנרבה בשמחה בחג הסוכות ובייחוד בשמחה תורה – כך תרבה השמחה במהלך השנה.
מדוע נצטווינו דווקא על השמחה? לא היה יותר מועיל אילו היינו מצווים על כובד ראש, רצינות, אחריות, כבוד הזולת, או אהבת תורה או צניעות...? ישנם אינספור מצוות וערכים שמתקשרים למצוות סוכה, מה מיוחד כל כך בשמחה שציוותה אותנו התורה "ושמחת בחגיך והיית אך שמח"?
כאשר אדם שמח הוא משדר מסר של "אהבה" כלומר הלב מרגיש טוב, אהבה וקירבה. כאשר אנו שמחים בחג - אנו משדרים מסר של אהבת ה' ורצון לקרבת אלוקים אחרי הימים הנוראים.
השמחה מועילה לא רק לאהבת ה' אלא גם בחינוך ילדים.
כאשר ילד קטן נולד - החשיבה שלו אגוצנטרית, מבחינתו הוא מרכז העולם והכל מתחיל ונגמר בו. אט אט התינוק הרך גדל ולומד להפנים שיש עוד דברים ועוד אנשים בעולם, אך עדיין מבחינתו כולם בצורה כזאת או אחרת קשורים אליו, כל המתרחש בביתו ובסביבתו – קשור אליו.
כאשר הוא רואה את הוריו כועסים - הוא חש רגשי אשמה וריחוק, כאשר הם עצובים – יחוש אשמה וייסורי מצפון, ואולי אף ינסה לשפר להם את מצב רוחם, וכאשר הם שמחים - ירגיש שהם מרוצים ממנו ואוהבים אותו גם אם הוריו שמחים בעקבות סיבה חיצונית שאינה קשורה כלל להתנהגותו ולמעשיו.
כלומר: ילד הגדל בבית שמח - גדל בהרגשה שהוא רצוי ואהוב.
נכון הדבר שלא ניתן לשיר ולרקוד מבוקר ועד ליל ויש רגעים בהם התסכול, הכעס או חוסר סבלנות וכד' משתלטים על האדם אך יחד עם זאת חשוב להבין שילדים אינם מבינים את המתרחש בליבנו, מבחינתם – יש קשר בין הכעס או הכאב של ההורה אליהם, למרות שאין שום קשר אליהם במציאות. ולכן חשוב מאוד להסביר להם דווקא אז שאנו לא כועסים עליהם ואוהבים אותם, לא לחשוב שזה מובן מאליו.
קל וחומר כשהכעס מופנה לילד עצמו, צריך לזכור שבאותו רגע הוא מפרש את הכעס של ההורה לחוסר אהבה וריחוק. הוא לא באמת פנוי לשמוע את תוכן הגערה אלא עצם ה"קצר" שנוצר בינו לבין הוריו הוא זה שמטריד אותו.
אחד הטיפים כדי לגייס את הילד לשתף פעולה הוא לומר לו שאנחנו אמנם כועסים על משהו ספציפי אך עדיין אוהבים מכל הלב. או לחילופין לומר זאת אחרי ששקטו הרוחות, להדגיש לילד שהוא עדיין אהוב ורצוי.
לנו זה נראה טבעי לחלוטין אך צריך לזכור שלילד זה כלל לא ברור.
חשיבות העברת המסר לילד שהוא אהוב היא כמו סם חיים לנפש בריאה, בייחוד בגיל ההתבגרות.
כעת אפשר להבין מדוע כשאנו יוצאים לסוכה אנו מצווים דווקא על השמחה.
כי בשמחה ואהבת ה' שאנו מפגינים בחג הסוכות, אנו בס"ד צוברים שמחה לשנה הקרובה. וכשנהיה בשמחה במהלך השנה - ילדינו יזכו להרגיש נאהבים בהרבה אהבה גלויה וגם סמויה!
חג שמח!
אמא רחל | י"א בחשון תשפ"ב
מי כמו אמא רחל ידעה לשמור על זכות השתיקה?!
רחל ויתרה על הזכות להינשא ליעקב ומסרה לאחותה את הסימנים, אלא שאת המעשה הנאצל הזה שמרה לעצמה ולא סיפרה זאת לאיש, לאה אחותה כלל לא ידעה שרחל ויתרה לה, היא לא אמרה דבר.
רחל שתקה מתוך בחירה ולא מתוך חולשה, או שמא לא היה לה מה לומר, אלא כי בחירתה הייתה בשתיקה!
מעלת השתיקה גדולה עד מאוד ובפרט בתוך הבית אך לא רק בזוגיות, גם בחינוך ילדים ובמיוחד בחינוך מתבגרים.
יש מגוון רחב של סיבות לשתיקה בחינוך, יש השותקים כאשר יש חשש שהתגובה שלהם תעורר מהומה מיותרת, יש השותקים כשיודעים מראש שהילדים לא ישמעו, שתיקה כזו לא נובעת מעוצמה ומכח אלא להיפך, אין כאן "בחירה בשתיקה". השתיקה משמשת כמעין מנגנון הגנה - לא כבחירה מרצון . יש השותקים כאשר לא יודעים כיצד להגיב ובהחלט לפעמים אם אין דבר חכם לומר-עדיף לשתוק, פליטות פה הנאמרות בלא מחשבה יכולות לעורר נזקים רבים בנפש הילד.
אך יש פעמים שהשתיקה היא הפעולה הנכונה, לא כי אין מה לומר או כי חוששים ממהומה וכו' אלא שתיקה מתוך בחירה שהפעם לא לומר דבר.
יש דברים שעדיף לא לראות ובטח שלא להביע חוות דעת. יש מצבים שהבחירה בשתיקה, התעלמות מדברים מסוימים כמו משפט מסוים שנאמר או תספורת מוזרה וכו', הם הגשר לנפשו של המתבגר.
לא הכל צריך להתפרש כחוצפה וכמרדנות, אפשר להתייחס לתוכן הדברים מבלי לראות את החוצפה, לא לקחת זאת אישית. אי אפשר לכעוס על כל משפט שיוצא להם מהפה, או על כל הופעה שלהם - אנחנו מאבדים כך את העיקר, את הנשמה הרכה שרוצה שיראו אותה מתחת לכל המסכות.
שתיקה כזו מעידה על עוצמה גדולה, על יכולת הכלה והתמקדות בעיקר, שאז זו תהיה התגובה הנכונה והמדויקת ביותר.
לרחל היה הרבה מה לומר והיה גם מי שישמע... ובכל זאת בחרה בשתיקה מתוך שיקול דעת ובחירה פנימית ובזכות כך זכתה להבטחה – "ושבו בנים לגבולם".
בואו נזכור זאת!
בזכות השתיקה, בניה ישובו חזרה הביתה.
בגיל ההתבגרות ישנם תהליכים רבים המתרחשים אצל המתבגרים שלנו, הם בעצמם מבולבלים ולא יציבים, הם מתנסים, בוחנים ולומדים להכיר את העולם הגדול והעולם הפנימי שלהם בעצמם, זה דרך העולם, רק כך הם יהפכו למבוגרים בריאים בנפשם ונאמנים לעצמם.
הבה נסתכל עליהם בעיניים טובות ונחסוך בהערות ביניים, נבחר לשתוק ממקום שמקבל ואוהב ובעיקר נתפלל להצלחתם.
ובעז"ה עוד נזכה שישובו בנים לגבולם, בשמחה וגאווה גדולה!
שנה חדשה הזדמנות חדשה | ו' בתשרי תשפ"ב
בכל שנה מחדש בימים הנוראים אנו שופכים את ליבנו בשפע תפילות ותקוות לקראת ההזדמנות הנוספת שהקב"ה נותן לנו, הזדמנות להתחיל שוב מחדש בתקווה שהפעם בצורה טובה יותר.
הקב"ה ברחמיו הגדולים, בכל פעם מחדש בנו את האמון, נותן לנו חיים, פרנסה, אנרגיה ועוד אין ספור ברכות - וכל זאת למרות המעידות שלנו בשנה החולפת וללא קשר אליהם.
גם אנו נוהגים להעניק לילדינו הזדמנויות חדשות ככל שניתן ליצירה חדשה, תיקון והתקדמות, אחריות אישית, ניקיון ואפילו לאפיה וכד'. וזאת למרות כישלונות קודמים אנו ממשיכים לתת להם בכל פעם מחדש הזדמנויות נוספות מלאות בתקווה.
מקובל לחשוב שכאשר מזדמנת לילד משימה חדשה, אזי נצרך להזכיר לו את כישלונותיו וטעויותיו הקודמים כדי שימנע מהטעות בשנית וידע כיצד לתקן. או לחילופין אם נהדהד באזניו ונסביר לו שכך מתנהגים "עצלנים" או "לא אחראיים" וכד' אז הוא יסיק את המסקנה המתבקשת ויהפוך לחרוץ/מוצלח וכיוצא בזה. ומסיבות אלה, אנו מקפידים לתת תזכורות בכל פעם, על העלול לקרות במידה וינהגו בחוסר זהירות, או "נבואות" אודות עתידם אם לא ישנו את התנהגותם, והכל כמובן מתוך כוונות טובות.
נתאר לעצמנו שהיינו מקבלים את השנה החדשה או אפילו את היום החדש ובמקביל הייתה "בת קול" שמתנגנת ואומרת לנו "אתמול פישלת, מה הסיכוי שתצליח היום? אין לך סיכוי, אתה תמיד נכשל בסוף!" או משפטים כמו "אולי תחשוב לפני שאתה פועל?! שמת לב כמה נזק עשית עד כה, תעשה טובה, שים לב הפעם!" ועוד כהנה וכהנה משפטים... איך היום שלנו יראה אז?!
הקב"ה ברחמיו בכל יום נותן לנו ההזדמנות להתחיל דף חדש - לבן, נקי. בלי קשר ליום האתמול... יתרה מכך, חז"ל לימדו אותנו שאין מזכירים לאדם את חטאיו הראשונים - ומדוע זה כך? כדי לא להעציב אותו ולא להחליש אותו בעבודת ה'.
חז"ל מדגישים שלא מזכירים לחוזר בתשובה את חטאיו הקודמים, ולכאורה אע"פ שיכולנו לטעות ולטעון בדיוק להיפך – שהאדם יראה מאין בא ולאן הוא הולך ובכך יתחזק, אלא שחז"ל לימדונו שלא כך הם הדברים. עצם הזכרת חטאיו גורמת לחלישות הדעת, לעצבות וריחוק. הסיכון שהוא ייחלש גדול יותר מהסיכוי שהוא יתעלה.
אם כן על אחת כמה וכמה שבילדים צעירים עסקינן, שכל הדימוי העצמי שלהם ניזון מהמילים שנאמרות להם בילדות. בדומה לספוג הקולט את כל הנוזלים שבדרכו. הסיכוי שהם "יתקדמו" מתגמד ליד הסיכון שהם יחלשו ויכשלו.
כאשר ה"תזכורות" הללו הופכות להיות על דרך קבע... סביר להניח שזה ישיג את המטרה ההפוכה, הביטחון העצמי שלו יתרסק, הוא יאבד אמון בעצמו וביכולת שלו להצליח ולהתקדם.
במקרים מסוימים יתכן שהילד ירצה להוכיח לנו שטעינו וכן יתאמץ להצליח, אך צריך לדעת שאין זה נעשה מתוך בחירה חופשית וחינוך אמיתי, אלא כמנגנון הישרדותי בלבד.
כולנו רוצים לראות את ילדינו, תלמידינו - עולים ומצליחים בכל, בואו נשתדל לא להחליש אותם. נאמין בטוב שלהם, ניתן בהם אמון אמיתי שהם טובים, שהם יצליחו, מבלי להזכיר עוונות ראשונים.
הבה נלמד מבורא העולם ופסיכולוג היקום שבכל בוקר נותן לנו יום להתחיל מחדש, ובכל שנה הזדמנות לתקן מבלי לשלוח לנו תזכורות על הכישלונות והנפילות, אלא באמונה שלימה שנצליח ונעניק את האמון הזה לגוזלים הקטנים שלנו.
שתהיה שנה מלאה בהזדמנויות והגשמות והעיקר - הרבה שמחה!
שנה טובה ומתוקה!
לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב | י"ג באב תשפ"א
אחת הסיבות שיום ט"ו באב נקבע ליום טוב הוא כי ביום זה בנות ישראל היו יוצאות לחולל בכרמים בבגדי לבן, בלי יכולת להבדיל בין הנערות העניות לעשירות. ובכך בעצם היו יוצאים בחורי ישראל הרווקים ובוחרים את בחירת ליבם מבלי לשפוט את הנערות ע"פ רמת החיצוניות ומידת העושר והכבוד שלהן שכן לא יכלו לדעת מי עשירה ומי ענייה, כולן נראו מגונדרות ומטופחות במידה שווה.
בעצם המסר שמבקשות בנות ישראל לזעוק לעולם הוא "אל תתבלבלו מהחיצוניות- הכל שקר. אל תשפטו אותנו לפי הקריטריונים החיצוניים והסביבתיים שלנו, אלא תראו אותנו באמת, כמו שאנחנו, את הפנימיות האישית של כל אחת".
למעשה הצעקה הזאת של הנערים והנערות זועקת גם היום, אומנם אין היום מחולות בכרמים בט"ו באב, אבל המסר הוא אותו מסר.
"אל תראוני שאני שחרחורת" (שיר השירים) אל תראו אותנו כשאנו מכוסים בבוץ, במסכים של הנסיונות והקשיים שלנו, אל תראו אותנו רק לפי החיצוניות.
בכל נער ונערה יש פנימיות עמוקה מלאה בטוב, תוכן, רצונות ושאיפות, אסור לנו ליפול למלכודת השיפוטיות החיצונית, לא לפי גובה הבלורית ולא אורך החצאית. ואפילו לא לפי עוצמת הווליום... אלא לראות את עולמם הפנימי המאיר, להאיר ולכוון אליו.
צריך לזכור שתקופת הנעורים הינה תקופה מאתגרת לא רק עבורנו ההורים- אלא גם עבור המתבגרים עצמם. אילו רק נשכיל לכוון אותם נכון, להכיל את האתגר, להיות לצידם ולראות את הטוב שבהם- נזכה בעזרת השם לראות אותם גדלים להיות האנשים שהיינו מייחלים רק מהזווית שלהם. אחד המחסומים שמהווים מוקש בדרך אל המטרה זה השיפוטיות והביקורת.
אין הכוונה שצריך לקבל כל התנהגות בחיוך, אך נקודת המבט שלנו צריכה להתמקד בנקודות הטובות, ללא ביקורת ובטח שלא מסקנות על אופי ועתיד המתבגר.
ונזכור שביום שהיו יוצאים הנערים והנערות אל הכרמים, ומטשטשים את הזהות החיצונית, כדי שיוכלו להתבונן רק בפנימיות - יום זה חז"ל הגדירו אותו "יום טוב".
בכדי שכולנו נוכל להנות מ-"ימים טובים" בתקופת נערותם והתבגרותם של ילדינו, עלינו להסתכל אל האור הפנימי החבוי בנפש פנימה ולהפסיק לשפוט אותם ע"פ המראה והמעשים החיצוניים, ובעזר ה' נזכה לראות מהם הרבה נחת!
ט"ו באב שמח!
העצמאות | באייר תשפ"א
יום העצמאות- גאווה לאומית
אתמול בדרכי חזרה אל ביתי, ניתן היה להבחין בכל פינה, מדשאה או סמטה - עשן מיתמר אל-על. קבוצות קבוצות של אנשים יושבים ונהנים מהמנגלים, ילדים רצים ומשחקים, דגלים מקשטים את רחובות העיר, אזרחים לבושים כחול לבן, מטסי ראווה בשמי הארץ והרבה מאוד גאווה לאומית.
רק לפני מס' שבועות כולנו התלוננו על הממשלה שלא מצליחה להתגבש, על האבטלה, הקנסות, המשטרה ועוד אין סוף תלונות על המדינה שלנו ולמרות הכל, יום אחד בשנה משהו מתאזן, מקבל פרופורציה ומשמעות אחרת.
ליבנו מתמלא בהרגשה שונה, הכל נשכח לרגע ואנו הופכים להיות הכי "ישראלים" שיש. ארץ ישראל - הבית שאנו מחוברים אליו ואוהבים כל כך, תופס מקום של כבוד וגאווה. אנו מוכיחים שוב ושוב, בכל שנה, שכאשר יש אהבה אמתית וערך עליון, אז אפשר להתעלם מהחסרונות לרגע, להתבונן בטוב, לחזק את הגאווה הפנימית ובכך לקבל כוחות להמשיך להתמודד עם האתגרים הבאים. היכולת שלנו להתמסר לארץ הזאת ולעם הזה נובעת מהחיבור הפנימי שלנו אליהם והגאווה להיות חלק מהסיפור הזה.
הרומן המרגש שלנו עם ארצנו זהה לחלוטין לסיפור שלנו עם ילדינו.
הרבה פעמים יש לנו ביקורת, ואפילו הרבה על התנהגותם והתנהלותם של ילדינו, על המראה, הלבוש, סגנון הדיבור, התנהגות כזאת או אחרת, הבלגן אוהו הבלגן...
מטבע הדברים כאשר בני אדם חיים עם אנשים מסוימים, ילדים ואפילו מקום ספציפי... מתרגלים מהר מאוד לדברים הטובים ומתחילים לראות ולהתמקד בחסרונות. כתוצאה מכך הביקורת עולה ומתעצמת לעומת הערכה שיורדת לאט לאט. הטוב נראה פתאום כמובן מאליו ואז באים ההערות, המתיחויות , מריבות וכו' מה שגורר התנהגויות לא טובות נוספות וחוזר חלילה...
כדאי לדעת, שהכח שיכול לעזור לנו להתמודד טוב יותר עם כל הקשיים הללו - החוצפות, ההתנהגות הבוטה, המראה וכו' הוא כאשר מידי פעם נשכח מהחסרונות, נתמקד רגע במתנות שנתן לנו אלוקים - הנשמות הטהורות הקטנות הללו ובכל הטוב שיש בהם, במעשים הטובים הקטנים שהם עושים או לפחות משתדלים לעשות, ברצון הטוב, בלב הטהור, ברגעי הנחת ובחיוך הכובש, גם אם נראה לעין שאין טוב חלילה - נתאמץ ככל יכולתנו למצוא מעט טוב ונתמלא לרגע בגאווה אמיתית, גאווה שרק אבא ואמא יכולים לחוש. כך בעזרת ה' נקבל כח להמשיך להתמודד הלאה עם ההתמודדויות הנוספות והאתגרים הבאים.
ההערות יפחתו, השפה תשתנה – לפחות טון הדיבור, המתיחויות ירדו, המריבות וממילא ההתנהגויות הרעות יפחתו וחוזר חלילה.
שימו לב כמה כח וגאווה לאומית אנו מתמלאים כמדינה מיום אחד בשנה... קל וחומר שנתמלא בכוחות מחודשים וגאווה בילדנו הרכים כאשר נקדיש זמן להתחבר לטוב שלהם קצת יותר מחסרונותיהם.
שנזכה להיות גאים בארצנו, ילדינו ובמי שזכינו להיות!
עצמאות שמח!
מְעַט אוֹר דּוֹחָה הַרְבֵּה חֹשֶׁךְ | חנוכה תשפ"א
חג החנוכה הוא חג האור. בו אנו מדליקים את החנוכיה בלהבות קטנות שמרקדות, מרצדות ומאירות את הבית באור קטן ואיתן.
עם רדת החשכה, אנו מצווים להדליק את החנוכיה, בכל יום עוד נר אחד עד להשלמת החנוכיה כולה.
חז"ל למדונו שחנוכה מלשון חינוך.
מלבד הסגולות והתפילות הנפלאות בחנוכה על חינוך הילדים, ישנו מסר עצום שניתן ללמוד מהחג הנפלא הזה.
כאשר יורד החושך, מגיע הזמן להאיר את החלל באור החנוכיה. נר אחד קטן ועוד אחד, ועוד אחד... לא את כל החנוכיה בבת אחת כבית שמאי, אלא מוסיף והולך כבית הלל.
היסוד הזה בא ללמד אותנו נקודה קריטית וחשובה כאחד.
כאשר אנו מסתכלים על הדור הצעיר, המתבגר, לעיתים אנו מרגישים תחושה מעט לא נעימה, הרגשה קצת של חושך שמציף את הלב, תסכול ואף חוסר אונים. התסרוקת אולי לא בדיוק מה שציפינו, האורך של החצאית, סגנון הדיבור, החברים... וכן על זה הדרך.
בנקודה זו חשוב לזכור, שבבוא החושך מגיע העת להדליק את החנוכיה. כלומר לקחת את השמש, ולהאיר אור אחד בודד בחנוכיה.
אין צורך לבוא באור הפרוז'קטור ולהאיר באור חזק - להוכיח להם עד כמה הם טועים וללחום את מלחמת המכבים ביד רמה ולצעוק "גוועאלד"!
חכמים למדונו שצריך להתחיל מנר אחד קטן, להאיר להבה אחת קטנה בלב. כפי שהשמש מחבר בין האש לבין הנר כך גם עלינו להיות החלק שמחבר בין הלהבה שהיא נקודת האמת, הקדושה והטהרה לבין הנר שמייצג את החיים והרצונות שלהם ולהנגיש להם את השקפת עולמנו.
על ידי הלהבה הקטנה של השמש להאיר את פך השמן הקטן והטהור - במילה קטנה אמיתית ומחממת את הלב. להסתכל על הנקודה הטובה ההיא שנמצאת בפנים ולגלות אותה, לדבר אליה, להתחבר ולהאיר אותה כשהיא מרצדת בנשמה ולהוציא אותה מהכח אל הפועל ואותה לעטוף. ע"י שנתבונן בנקודה הקטנה הפנימית ונגדיל אותה לאט לאט כשיטת "מוסיף והולך" מתוך אמת והערכה פנימית ולאפשר להם להאיר את עצמם מחדש.
לא לשבור להם את הרצון אלא לנתב אותו למקום הנכון, לחבר בין הלב לנשמה.
וכשהנר ההוא ידלק, שוב לחפש להאיר את הנר הבא בסבלנות רבה, הכלה והבנה.
לעיתים יש נטיה "להעיר" ו"להוכיח" להם שהם טעו, ממש כשיטה של בית שמאי, להאיר הכל בבת אחת. אך בפועל למדונו חז"ל שזה לא עובד בדור הזה. הדרך האמיתית היא הדרך ההפוכה.
בדור שלנו, דור הגאולה, הנשמות - הן נשמות חירותיות, נשמות שעתידות לראות ולחיות את הגאולה ונשמות כאלו לא יכולות לשרוד כפיה והשפלה. אלו נשמות של דרור, עצמאות וחופש.
אי אפשר ללחום בזה.
צריך רק להבין את התפקיד האמיתי שלנו, עלינו להיות השמש המדליק את הנרות - הילדים ולהדריך את הנשמות הקדושות הללו ולהאיר אותם באור יקרות עד שתהא השלהבת עולה מעליה.
בברכת חג אורים שמח!
וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה | בחשון תשפ"א
עם החורף מגיע ריח הגשם...
קשה לתאר את תחושת התרחבות הלב בעת שיורד הגשם ובפרט ביורה... הרגשה של שמחה ממלאת את העולם.
מדוע זכה הגשם לכזו אהדה? מה מיוחד בגשם שנוגע כך בלבבות?
הגשם למעשה מסמל את ההשקעה, ההשקיה, הדרך להגיע אל התבואה.
כאשר הגשם יורד עדיין לא ניתן לצפות בזרעים ובפירות האילן, אך לולא הגשם לא יבוא הפרי. זאת אומרת שבעת הגשמים שמחים על עצם התהליך בלי קשר לתוצאה, ההכרה שהתהליך הוא חיוני לתוצאה עתידית - ממלא בנו תקווה ואמונה שהם הבסיס לרגשותינו בזמן ירידת הגשמים.
למעשה כל אחד מעוניין שיעריכו את הדרך והמאמץ שהשקיע בדרך לתוצר ואפילו יותר מהתוצר עצמו.
ובמיוחד ילדים קטנים, כאשר הם מתאמצים לעשות לנו נחת על ידי ציור, 'סידור' הבית, משחק עם האח הקטן וכו' יש נטייה להתייחס לתוצאה, לציור הגמור, לבלאגן שנוצר בבית מה 'סדר', מהמריבה שנוצרה בין האחים וכו' ולמעשה אנחנו מפספסים את העיקר, את הדרך.
לכל תוצאה טובה ואפילו פחות טובה קדם מאמץ, רצון טוב, ניסיון להצליח ולהתקדם שהם התהליך. אנו צריכים להיות חכמים ולזהות את המאמץ והרצון הטוב ולשים עליו זרקור.
אם נתייחס למאמץ לצייר בתוך הקווים למרות שלא כ"כ הצליח, או למשחקים שניסה לארגן למרות שזו לא המגירה הנכונה, לכך שהשתדל לשחק עם האח ואפילו ויתר לו 5 פעמים לפני שהתחיל לריב... התוצאה תזרע בליבם תחושת תקווה ואמון בתהליך עצמו ובכלל בתהליכים.
החלק המעודד הוא, שככל שהאדם ידע לנצל את מי הגשמים כך התוצאות יהיו יותר איכותיות. כך גם עם הילדים, ככל שנדע לנצל את התהליך, לראות אותו ולהאמין בו מבלי להיצמד לתוצאות, נראה יותר פירות והצלחות.
בדור שהכל אינסטנט, מחפשים רק תוצאות מידיות, אין זמן לתהליכים ואין סבלנות, כ"כ חשוב להקפיד לראות את המאמץ של הילדים, שכל כך נשכח בימינו ובכך בעצם לחזק להם את התחושה שאנו רואים אותם ומאמינים בהם באמת!
שנזכה שתהיה שנה ברוכה בגשמים ובתקווה!
חודש הרחמים והסליחות | ראש חודש אלול תשפ"א
כולנו מכירים את הפיוט שנקרא בקול שירה ורוממות הרוח בעת הסליחות "חטאנו לפניך רחם עלינו".
ידועה השאלה כיצד יתכן שאנו מבקשים סליחה מהקב"ה על חטאינו בקול שמחה וצהלה? לכאורה היינו אמורים לבקש סליחה מאלוקים בקול בכי ומספד, בכניעה והשפלת קול ומה הטעם לשמחה זו?
יתכן שעצם השאלה נשאלת משום שאנו לא מתבוננים על הסיטואציה נכון.
ראשית, צריך להבין מהו חטא? החטא - הוא מעידה, כשלון, בחירה שגויה של האדם ועל כך אנו מבקשים מהקב"ה שירחם עלינו, ויעזור לנו לקום מאותה נפילה.
אמר שלמה המלך "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כ"ד, ט"ז) כלומר הצדיק - בדרך אל צדקותו, נופל וקם ושוב נופל וקם - שבע פעמים ואינו מתייאש. מלמד אותנו החכם באדם שאי אפשר להתקדם בחיים בלי ליפול, בלי לטעות ובלי להיכשל.
אם נכשלנו זה אומר שניסינו ואנו בכיוון הנכון. השאלה היא מה קורה לאחר שנופלים? האם אנו נופלים לשיברון לב או קמים ומתחילים מחדש?!
שנית, רבי נחמן מברסלב כותב "כי צריך האדם לחפש ולבקש למצוא בעצמו איזה מעט טוב, כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה כנ"ל. ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדיין מעט טוב, על ידי זה הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות, ויוכל לשוב בתשובה".
כלומר לימוד הזכות בעצמו הוא תחילת התשובה, כי על ידי כך יוכל להתבונן בנעשה כראוי וללמוד להבא, לעומת האדם שמייסר עצמו ושוקע בצער על שחטא – יתקשה להתרומם ולהתקרב אל ה'.
הדברים אמורים גם בנוגע לחינוך והורות.
אין הורה כמעט שלא חש מידי פעם ייסורי מצפון - במיוחד בלילה לפני השינה כמו "למה כעסתי עליה ככה?" או "אני לא יודע מה לעשות איתו, אני מרגיש שנכשלתי, אני מאבד שליטה עליו" וכד'.
המחשבות הטורדניות הללו שאינן נותנות מנוחה ומקוננות במוחם של הורים רבים, מחלישות את המוטיבציה ליזום ולשנות, מייאשות ומשדרות תחושת כישלון ותסכול הורי.
וכמו שאומר רבי נחמן כל אחד צריך לחפש בעצמו מעט טוב - כל הורה יחפש בעצמו מעט טוּב, רצון, כוונה או מחשבה טובה, להתמקד בכך ולהתפלל לעוד ועוד טוב.
גם בהורות הדרך להצלחה עוברת במסלול מלא מכשולים, טעויות ונפילות. החכמה היא לא להתייסר ולהרגיש "כישלון" או "הורה דפוק" אלא לראות את המעידה כ"מקפצה" לשיפור.
ואיך עושים זאת?
נצא מנקודת הנחה שהורים בדרך כלל פועלים מתוך כוונות טובות ורצון להיטיב עם ילדיהם, גם כאשר זה לא מצליח כמו שהיו רוצים. אותן כוונות טובות הן המעט טוב שניתן למצוא בעצמם, לדוגמה: "עשיתי את 'הכי טוב' שחשבתי שנכון - הייתה לי כוונה טובה, יכול להיות שיש עוד דרך להגיע למטרה שלי".
כלומר לחבק את עצמינו, לנתח את הסיטואציה, ללמוד מהטעויות ולחשב מסלול מחדש.
כאשר אנו עסוקים בבכי ובמספד על רוע מעשינו - אין תקווה ואין רצון לשיפור, המצב נראה חסר סיכוי ומייאש. אך כאשר אנו רואים בנפילה שלנו הזדמנות ללימוד ושיפור אז - שבע ייפול צדיק וקם.
הקימה מהנפילה נעשית על ידי הפקת לקחים מתוך עידוד עצמי ולא הלקאה עצמית.
עכשיו מובן מדוע אנו שרים "חטאנו לפניך רחם עלינו", כי מי שרואה בנפילות שלו הזדמנות לתקן ולשפר - אין זה כי אם שיר!
